הדבר שהפריע לי במידה הגדולה ביותר בשכונה בה גדלתי, היה רעש הבלתי פוסק. לא מדובר על רעש רגיל, או המיות עיר סואנת. היו ערבים בהם לא היה נשמע צליל ברחובות, אך רעש הפשיעה בבתים היה הולם על אפרכסות נפשי עד שחלונותיה היו ניתצים ופוצעים אותי בשבריהם. אחד החסרונות הגדולים בלהביט (והשוני הגדול בינו לבין לראות) הוא לראות את אותם הפשעים בעיני הסובבים. בתחנת האוטובוס, בכניסה למכולת, בנסיעתם לצידי על אופניים חשמליות. זגוגיות עיניהם יכלו להשבר אל מול עיני, ונפשם הגוועת הייתה זועקת מבעד לבגדי המעצבים. פניהם המעוותות היו רודפים אותי בחלומות, בייחוד חיוכם המתגלגל בכל פעם שצפו במבטי החודר. פעם, כשישבתי בדינאמיקה קבוצתית- אדם אחד אמר שהדבר שהוא אוהב בי ביותר הוא המבט שמבטיח לאיש שאינו לבד. היום, אני חשה כאילו מבטי הולך ומתרוקן, כפי שמילותיי הולכות ומתרוקנות. עוד מילה, עוד טיפה, עד אשר הנוזל הששחור והסמיך שחוסם את אוזניי מלשמוע את העולם יחסום גם את אברי נפשי. אני כאילו מתנוונת, הופכת למכשיר בידי הבירוקרטיה העולמית בכדי שלא אקרוס מחוסר הצדק. אני לא זוכרת את רצונותיי, דעותיי, חלומותיי. רק לשרוד עוד יום, עוד מטלה. ימים שלמים בהם הייתי חולמת על מילים שיבואו להכתב, בהבנה מעיקה עד אין קץ שהנוזל השחור והסמיך לא הותיר להן מקום. ואז אין הצלחה מקצועית, לא נפשית, לא אישית, לא יצירתית. וכולם מקנאים, כי יש סטטוס חסר טעם שמשתנה כל כמה זמן.
יש ימים שבהם אני מרגישה כאילו העליתי לפייסבוק אלבום מטיול גדול עבור הלייקים, ולאלבום הזה קוראים חיי. והרפש מאחורי התמונות לא נחשף לאף אחד.
הלוואי ויום אחד אעז לכתוב בשמי האמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne