ולרגע אחד לא היה הוא עוד גוף מונע על ידי רעיון, אלא חלום לחופש.
אני ראיתי- רגע לפני שרוח החיים עזבה את גופו, שבה אליו רוח האדם. היא רעדה למראה אנשים רועדים מיצר חייתי, מצלמים את נשימותיו האחרונות עוזבות את גופו הפצוע מלפצוע. אני ראיתי, נשבעת. ראיתי אותו לרגע אחד, לפני שנפח את נשמתו, חוזר לגופו. הוא לא היה עוד רעיון ולא כלי בידי מסית, אלא ילד בן 13 שהפחד מהמוות, מהלא נודע- מדמם את תקוותיו וחלומותיו אל הלבנים האפורות. הוא הבין כי טעה, הבין כי המוות הקרב הוא לא מה שהובטח לו, מה שחלם עליו. הוא כעס, ולא הבין. אני ראיתי. בזמן שהוא מדמם אנשים שולפים מכשירים ומצלמים. ואיך אפשר בעצם להאשים אותם, אחרי שבזמן שילדים מטיילים הוא שולף סכינים?
אני שמעתי. שמעתי כל חיי את המילים הסופחות- אלו שסופחות מוסר, אנושיות ורעיונות. אלו שמטמיעות זרעי כעס, אדישות ואלימות. אני חוויתי, חוויתי על נימי הנפש, איך מילים הופכות אדם לחיה ואחר לחסר צלם אנוש. איך מילים מהדרות כל מה שמוכר ומפחידות מכל מה שמתנגד. גם אני, קרסתי תחת הכובד. אם יש מימד אחר אליו עוברים לאחר המוות, הדוקר והנדקר יעמדו זה מול זה בלי משאן הכבד של המילים, הרעיונות, הלחצים. ויבינו כי רוח האדם הנה אותה הרוח והגוף הוא חומרי טבע שמעולם לא היו שייכים לו. אבל כאן, במימד הזה- אנחנו נמשיך לקרוס תחת הכובד. ואני מסרבת לתת לו לספוח ממני את התקווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Orne