Rivendell

ישנו מטבע בעל אינסוף מימדים ופן אחד בלבד, אשר סוחר בנו מבלי משים ושולט בנו בכוח עז יותר מכוחה של הסחורה הפיזית. אם רק היה ביכולתי או בינתי, הייתי מכמתת את האינסופיות שלוכדוריות קטנות ובלתי חדירות, ממספרת אותן וסוחרת בהן לכל המרבה במעשים טובים, נכונים. אך שלא כמו כל אותם הכוחות בעלי העצמה, הרי שהוא אינו מעשה ידי אדם. אם הייתי יכולה הייתי משתמשת בו כמו נשק יום הדין- כל אומה שלא תגיע להסכמים על שטחי ריבונותה, כל חברה אשר תאיים בפגיעה בחפים מפשע- אנושיים, חיים, צומחים או דוממים, תתוזכר במסרון קטן על קיומו של המטבע ותחדול בה מהבלי הסחורה החומרית. כל ניצול, כל פשיעה, כל עבדות ושעבוד- יתפוררו למול המחשבה על כוחו האינסופי של המטבע. וכל טוב, כל טוהר נכון אשר יוביל לאיזונו של העולם הזה, יזכה בתוספת. עד אשר הכדור הנלוז יהיה נקי מאינטרסים, נקי מבעלות, נקי מגבולות ונקי מאבחנות בין שווים. ואז, רק אז, אוציא מהכספת הבלתי חדירה את הכדורים הריקים ואחשוף בפני העומדים כי כל שרצו היה בידיהם מאז ומעולם. וכי כל שהשתוקקו לו, פחדו ממנו- לא היה רק הזמן בעצמו, אלא גם מה שיצר. ומה שיצר הוא הם, שביטלו את תוצרם, ונכנעו ליוצרם. וידעו, שהוא יוביל לכליתם כך או כך- רק שעתה, באושר גדול יותר. 

אם אמשיך לקרוא מרקס אשתגע מדכאון ושמחה גם יחד.

זרקורים.

הפניתי אותם כל החיים- אל נקודות חיצוניות של חושך. 

חושך של אחרים, חושך עולמי, חושך יקומי. 

שרפתי עם חום אנרגיית האור את ליבי ממנו הוצאתי אותם, ולעיתים אף עם האור עצמו- שהפניתי אל החורים השחורים שבתוכי.

זרקורים.

כל כך אהבתי להחביא אותם.

הייתי מוציאה אותם בשקט, מבלי שהייתם שמים לב.

ואז בהפתעה, בעוצמה מלאה- מכוונת היישר אל הכוכב הקורס בתוככם, על סף החור השחור.

הייתי מאיצה את התהליך, מחזיקה את ידכם כמו בלידה- ומבטיחה לכם, שהכל יהיה בסדר.

גם אם הייתי נשרפת מבפנים.

זרקורים.

הם הפנו אותם אליי, מבלי ששמתי לב.

ומחושך גמור, שנים עשר אורות נדלקו לכיווני, והתפוצצתי.

נכנסתי לסופרנובה אינסופית, התרחבויות והתכווצויות של היקום.

יצירה של עולמות על חורבות אבק כוכבים של עולמות אחרים.

ולרגע, באמת היה למישהו איכפת, באמת היה.

זרקורים.

אם רק הייתי מבינה, כיצד האצתי את קריסת היקום מבפנים.

והכוכבים, נמסו לתוך עצמם. והבניה מחדש, כואבת היא.

אבל איני צריכה עוד, שיחזיקו בידי.

ביום שבו מחסה ההגנה מפני פגעי הטבע, הפך ממחסה קולקטיבי לכל בני השבט למחסה קבוצתי- השתנו כל היוצרות בין בני האדם.

ביום שבו יוסרו כל הגבולות מבני האדם- החומריים והנפשיים, הגשמיים והרוחניים- יחזור יצר האדם לקדמותו.

מהרגע שבו בני האדם גילו את ההעדפות, הקרבה והייחודיות, הם גילו את השוני. הוא מצידו הביא איתו את המדרג, והוא את ההרס כולו. כי ביום בו אוהלו של אחד נסגר בפני אחר, נסגרה טריטוריה של אציל בפני אחר. וביום שבו נסגרה טריטוריה, נסגרה ארץ. וכשנסגרו כל הארצות, נסגרו הלבבות. והיה צורך בהצדקה שכזו, למה אני כאן בין קירות כובלים, מחוייב לאדמה שדבר אינה מבחין בינה לבין השכנה פרט למנהיגים כריזמטיים המכיריזים בקולי קולות על שיוכה להם. אזי נוצרו השפות, הלאומים וההסטוריות המופרדות. ואיתם הריחוק, הבידול והפחד. שהרי הוא, האחרון, יצרו הבסיסי ביותר של האדם- אותו יציר שלא ישרוד בטבע בו נוצר, אילולא פחד ממה שלא הכיר. והחלנו להכליל את האדם האחר כזר, לא מוכר. והרי כולנו נקרצנו בשבלונות דומות ומחומרים זהים. אך הפחד, הפחד הוא המוביל. אמר חכם פעם כי האור, מהיר ככל שיהיה- תמיד יאחר לבוא לאחר החושך. היא בור ונכלם הוא, שהרי החושך לא קיים. החושך בהגדרתו הוא העדר אור, כפי שפחד הוא העדר תקווה. והפחד, לא יתקיים ברגע שבו יחזרו אדם לטבעם, לאחדות כמין אחד. בעוד אנו רבים על שיוכה של האדמה, אנו עובדים כולנו במרץ במירוץ למטרה אחת- השמדתה. אך האדמה נצחית היא, עד אשר יקרוס הכוכב לתוך עצמו. ואנו נוביל למותה, אך לא טרם זאת- להשמדתינו. והחול, כעוף חול- ישוב לחיים כעבור כמה מליוני שנים. הוא ישוב ויפרח, ישוב וילבב, יכרה לתוך עצמו בחלחול מים טריים. והאדם יהיה עוד שכבה באדמה, עבה מקודמותיה אך זניחה לא פחות מהן. וכל סיכוי לגדולה, או לאחווה- ישכח. אהובי אמר לא מזמן, כי תפקידו של האדם אחד הוא- דישון להמונים. ואולי נכון הדבר, שהרי ברבות הימים יתרוננו היחיד יהיה מידת הדשן שנעניק לצמחים הרבים שיצמחו על גופותינו המתפרקות. ועד אז, אני מנבאת, עוד אלפי מיתות ריקות.