Rivendell

לפני מספר ימים שודר בערוץ 2 תחקיר על הדיור הציבורי. הבטתי אז בעיניהם של אותם האנשים שפונו מבתיהם וליבי הצתמק בי, חשתי תחושת ריקנות שכמותה לא חשבתי שאחוש עוד אלא אם כן אגיע איי פעם, חס וחלילה, לאותו המצב. המשכתי בחיי. כשמוס שלח לי את ההודעה הבוקר, האינסטינקט שלי אמר לי לנסוע עד אליו ולפנק את פניו בדלי של מים קרים. "איך, למען השם" חשבתי לעצמי "המניוק הקטן מעז לעבוד עליי". כשנשלח אליי בווטסאפ הקישור לבלוג הראשי של ישראבלוג, ליבי נשבר לרסיסים. החזקתי לבן זוגי את היד ושנינו ישבנו לנו כך כשעה-שעתיים, ללא מילים. הכרנו כאן, בין דפי האתר הזה. שנים שאנחנו יחד, מעבירים את החיים למילים וחזרה למציאות. והנה, בים בהיר אחד- המקום הזה עומד להסגר. אותה התחושה, המוכרת מידי, החלה להזדחל לליבי בשנית. תחושה של הומלסיות כואבת. תחושה שמרגישים רק כאשר מוציאים אותך מהבית.

לאחר התאוששות קלה החלטתי לעבור ולגבות את קטעיי הישנים. שלושה בלוגים עיקריים, היו לי כאן בישראבלוג. שלושה בלוגים בהם העברתי 8 שנים מחיי ובזכותם הכרתי את האנשים החשובים לי ביותר. ההחלטה בליבי אמרה שרק הבלוג הזה יועבר לקובץ הוורד הידוע לשמצה, שכן שמונה שנים של כתיבה יתפסו, ככל הנראה, יותר כוננים משאוכל לשלם עליהם. והנה בכל פוסט שאני מעבירה לדף הלבן אני מרגישה תחושת החמצה, עד אשר נופלת ההבנה כי לא למילותיי הסתמיות אתגעגע- אלא לאנשים אשר צפו בהן והונעו מהן. והנה, חולף לו הפוסט שבו החבר הראשון שלי הגיב בלי שידע בכלל שזו אני רק בבלוג אחר. והפוסט בו הכרתי את ליאור, שתמיד ידע להזכיר לי את הגישה הנקיה והפשוטה לחיים. והנה, בפוסט הזה ממש- הכרתי את טל. שאדם כנה, חם ויצירתי ממנו לא פגשתי מזה זמן רב. האדם היחיד שהכרתי שכל שגיאת כתיב שלו רק מייפה את הטקסט. והופה! כאן הכרתי את אדון אייתוללה, שמהווה עד היום את האתגר המנטאלי הכי גדול שיכלתי לאחל לעצמי. ואת "מקום לדאגה", ואת "דידי" ואת הדוקטור...ורגע, לאן כולכם הולכים? לאן נעבור? האם נשאר כאן? האם נפתח מקום משלנו שבו אנשים יוכלו להיות עצמם? שהרי "תפוז" מכבדים רק כותבים עם שם, ו"בלוגר" הוא זנות אחת גדולה...וכל המשפחה שלי, האמיתית, היא מכאן!

אז נכון- פרו אנה, סקס וחסויות החלו להשתלט על דפי האתר הזה. אבל כותבים אמיתיים, חברים אמיתיים, משפחה אמיתית- לא פוגשים בשום פלטפורמה אחרת. יאמרו את זה 40 החברים לערך שנמצאים בפייסבוקי שהקרבה בינינו לא השתנתה מעולם, גם לא עם כל תלאות החיים- רק כי משהו חזק יותר מאיתנו חיבר בינינו. רק כי המילים היו הקסם ששמר אותנו בחיים גם כשהמגדל הגבוה הקרוב נראה כל כך מפתה. שכל יום ויום בבית הספר היה עובר עם הידיעה שבחופשה הבאה- דלתות עזריאלי יפתחו ויחברו בינינו מכל קצוות הארץ שוב. ומשהו בתוכי תמיד קיווה, שגם ילדיי או בנות דודיי או אחייניותיי יוכלו להעביר את רגעי המצוקה שלהם/ן במקום היחיד שבו ניתן להרפא, לגדול ולצמחוק. בדרך היחידה שאני מכירה שרק מגדילה נפשות אנשים ולא גם מסכנת אותן- והיא הכתיבה. הכתיבה האמיתית, הכנה והטהורה שיש על דפי האתר הזה.

"להציל את ישראבלוג" היא סיסמא ריקה מתוכן עבור כל נון-בלוגר וכל מנהל שמביט רק על מספרים, והיא כל העולם עבור הכותבים שכאן. "להציל את ישראבלוג" פירושו, כפשוטו- להציל את הכותבים מגורל אבוד של דרי רחוב. אך יש דברים גדולים מאיתנו, כוחות גדולים שהדפים הללו היוו מפלט נדיר לאנשים המנסים להתמודד איתם. כסף, כוח, "השתלמות" של השקעות...הכל הבל הבלים לעומת עשרות אנשים שמצאו טעם לחיים. ניסינו להתמודד מול התאגידים, מול המשמעות היחידה שהעניקו לחיינו- הכסף, ולנסות למצוא כיוון אחר. קרוב יותר, אמיתי יותר, טהור יותר. 

אל תתנו להם לנצח.

אל תתנו.

ואם יהיו אלו מילותיי האחרונות בבלוג זה והאתר זה בכלל, אז יהיו הן כדלקמן:

"במקום בו ישמידו מילים, תושמד האנושיות".

ואתם יודעים על מה נאמר משפט דומה מאוד, לפני לא יותר מידי שנים.
 

במשרד שוחחנו על הזמן ומבנהו, על רצף האירועים בחיים והאם משנה, קורה או מחסיר. דיברנו על כפלים וקרעים במימד, על מטוסים שסתם כך נעלמים בלי להשאיר עקבות. אור השמש נעלמה גם היא לחור שחור אנונימי- וכשהגיע העת היה זה הזמן למרוץ אחר החיים שעוד נותרו. אוויר הערב הקפיא אותי בצאתי מהעבודה, חדר דרך הסריג הדק שעטף אותי. השמש עמעמה באדום כמו גם המנורה שמעל המעלית- כאילו אמרו "הלו, גברת! שכחת דבר מה!".

חמש דקות עברו בתחנת האוטובוס, והנה נפל האסימון בעוד עורי נעטף בחבחבורות ברווז- את הסוודר שכחתי על כיסאי השחור, זה שנמצא מאה מטרים ו-11 קומות ממיקומי הנוכחי. מספר האוטובוס עמעם מרחוק באורו הכתום, אך הרעד בגופי ניצח במאבק הקטן שנהל בראשי עם העצלות. אט אט מצאתי עצמי טסה במסדרונות הבניין בעודי עוטפת עצמי בסוודר האפור. לא הייתי שבה על עקבותי אם לא היה בלתי ניתן לשחזור- הרי סוודרים כה איכותיים ונאים לא יהיה ניתן למצוא בארץ גם עוד מאה שנים. ובכלל- איזוהי העלמה אשר לא תשוב על עקבותיה עבור הסוודר האהוב עליה? הראו לי אותה, וקבלו מליון דולרים.

כאשר המתנתי את מחצית השעה הנוספת עד האוטובוס הבא עורי הודה לי על בחירתי. גם המקום החביב עליי באוטבוס היה פנוי, וכאילו קראלי בשמי לבוא ולהתרווח בו. התיישבתי בכסאי ונשמתי לרווחה, ולאחר כמה מאות מטרים עיני הבחינו באוטובוס מרוסק שפחו מקומט, ובאמבולנסים האוספים נפגעים ברמות אלו ואחרות. נאנחתי בתוכי כאשר לפתע איתרתי את גחונו של האוטובוס, עליו ריצד בקושי המספר הכה מוכר באור הכתום. 

עבור כל סוודר אחר לא הייתי שבה, אני יודעת את זה. הבוקר בכלל תהיתי ביני לבין עצמי איזה מן הסוודרים היפים שברשותי ללבוש. הוא ניצח, כי הוא היה ותמיד יהיה האהוב עליי- זה שיוכל לקמט את מימד הזמן ולהחזיר אותי לרחובותיה הנעימים של פינלנד, מלאי האוויר החופשי. אולי בפעם הבאה שאלבש אותו יזכיר לי יותר מחשיבותו של החופש. אולי בפעם הבאה יזכיר לי את כוחו של מימד הזמן, וחשיבותן של הבחירות הקטנות בחיים.

פעמיים ביום מגיחה המנקה מבין הדלת- צבע עורה משתלב היטב עם הקירות, נעלם גם בצבע המדים האחידים שלובשת. בידיה נוצץ ספריי הניקיון הכחול ולצידו שקיות הזבל הכתומות כמו אורות נחיתה למטוס, ואנחנו- העובדים, רואים בזאת סימן לקום וללכת. "תודה", בבקשה או "מה שלומך" לא נשמעים בטקס הזה. פעמיים ביום היא מגיעה והולכת, ואנחנו שוקעים בפלאפונים. ביומי הראשון בעבודה לא יכלתי שלא להתנגד לטקס. "orne" סימנו לי חבריי לצוות, "בואי, שבי איתנו בפינת העישון". הבטתי על המנקה וחשתי כי היא מרגישה מצורעת שהמחלה עיכלה את שפתיה. לא רק שאינה יודעת לתקשר, אלא שכל סיכוי לחברה במהלך יומה הקשה בורח ברגע בו היא נכנסת אל החדר. 

פעמיים ביום היא נכנסת אל החדר, דווקא בשעות בהן אנו שם. היא הרי באה לפנינו והולכת אחרינו- יכלה לעשות זאת טרם הגעתנו למשרד ולאחר עזיבתנו אותו, אך מתעקשת היא לעשות זאת בשעות העבודה עבור הסיכוי הקלוש שיכירו בעבודתה. היום, היום לא יכלתי לשאת זאת עוד. רוקנתי את שולחני מדבריי והבאתי נייר סופג לסייע לה. היא מצידה תלשה אותו מידיי ומלמלה "no, no". תהיתי בליבי- האם השפלתי אותה? האם לקחתי מכבודה? אולי לעולם לא אבין.

מחר היא תשוב ותכנס אל החדר- פעמיים ביום, אחת לנקיון השולחנות ואחת לריקון הזבל. ואני, אגיע מוקדם מכולם ואעזוב מאוחר מכולם, בכדי להרגיל אותה לכך שכבודו של אדם במקומו תמיד. עד אשר תתן לי לסייע לה בעבודתה, עד אשר תבין שאין זה הוגן שגרגרנים מדושני שכר שכמותינו יפקדו עליה לנקות שולחנות מבלי לנקוף אצבע.

המתקן חי לו בין שני עולמות- בין עולם הרצוי לעולם המצוי. הוא מבין שלעולם לא יגיעו סביבו לרצוי, ומנסה להפוך את המצוי לכזה. המתקן תמיד ידבר בהגיון, ישלוף דבק אחר לכל סוג של שבר או סדק. ילך מרחקים ארוכים לאין שעור עבור מרכיב זה או אחר להדבקה. המתקן חי לו בין שני עולמות- האמיתי והבועה המנתקת, זו שבלעדיה לעולם לא יוכל להביט בעיניהם ולהאזין מבלי לבכות. הוא מנסח בהגיון הכל, מוציא מכלל הגיון את כל מה שאדם לא צריך להאמין בו- וממשיך לרקוח דבקים. 

המתקן משלם מחירים יקרים- לעולם לא יספר על עצמו יותר מידי, בכדי לשמור על זהותו המתקנת. לעולם לא יחשוף את סדקיו לאחרים, רק את אלו שתוקנו בעבר על ידי אחיו המתקנים. כנסיון חיים, כמשהו אישי- בכדי שישמחו עליו. המתקן תמיד יחבק ויאהב ולעולם לא ירגיש נאהב בעצמו, הוא ישב ויאזין ולעולם לא ירגיש שמצליחים להקשיב לו. אולי רק לשמוע. ובכל נסיונותיו ליצור מרקחת דבקים משלו לעצמו- מצא רק תופעות לוואי שיסייעו לאחרים. 

המתקן אבוד בעולם, מכווין לאחרים את הדרך באור גחליליות הבוקע ממנו ומסיים כל מאגר אנרגיה. 

המתקן שבור.

המ

ת

ק........

***

לא הייתה תחושה טובה יותר, מספקת יותר או עילאית יותר מלראות אותך רוכב בעודך על מדים על זוג אופניים חשמליות שקנה לך אביך- כאשר אני במדי עסקים, ברכב ליסינג ובבטחון עצמי שלעולם לא ישוב לרדת בגללך.

הן שאלו אותי בעבודה היום, מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שזהו היום האחרון בחיים. אמרתי בלי לחשוב שהייתי מספרת לכל מי שפגע בי כמה אני שונאת אותו. אתה היית הראשון ברשימה ההיא. ורק אז, נזכרתי ברשימה אחרת. זו שבה הבטחתי להשתחרר מהטינה אחת ולתמיד. ולפתע, כולי נהייתי רחמים עליך. נהייתי לשניה המתקן של האדם ששבר אותי יותר מכולם.