 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2015
שוקולד תות
הוא אהב שוקולד עם תותים. אני שנאתי את השילוב תמיד- השוקולד היה מתוק מידי, התותים היו מלאכותיים מידי, ובכלל- כשעשו את השילוב עם תותים אמיתיים, תמיד נזכרתי כיצד התעשייה הרסה את טעמו של הטבע בתמורה לגודל ויופי. הוא אהב שוקולד עם תותים, ואני אהבתי אותו. אז המשכתי לקנות. העולם הסתובב אז יפה והירח, היה הכי גדול מזה שיראה בימי חיינו. אפילו יותר ממה שיראה עד שהזכרון שלנו ילך וישכח, שהקיום שלנו יפוג גם ממוחם של האנשים ששרדו, שהסיפור שלנו יהיה עוד נקודה בזמן שרץ אל עבר הנצח. עבורינו הירח היה הכל באותו הלילה, למרות שרעדנו מקור והמכונית הייתה קצת מקרטעת. אבל כשנישק אותי, היה לו טעם של שוקולד ותותים- ואני שכנעתי את עצמי שזה הטעם המושלם לזכרון.
הירח התרחק ולא ישוב לנקודתו לעוד מליארדי שנים. וככל שהלך והתרחק התרחקנו גם אנחנו, עד שכשירח שקע בקצהו של חודש עברי גם אנחנו שקענו לתרדמת עד. התעוררתי ביקום מקביל, במימד אחר. והמשכתי את חיי שם. הירח אותו ירח, והתותים תמיד חמוצים כמו שהיו בעבר. אבל משהו ברעד בלילות לא נשאר אותו הדבר, למרות שהגוף נהיה חסין מפני הקור עם השנים. יש שיגידו שדברים ראשוניים אי אפשר לחקות לעולם, שבכל הזדמנות חדשה נגלה אלפי דברים אחרים אבל ראשוניות אין כמותה. אני טוענת שהתותים נראים מתוקים כשהחמוץ כבר רחוק, ושהשוקולד מרגיש מבריק ואדום כשהריח כבר לא בנחיריים.
אם היו מטביעים אותי בתרדמת פעם נוספת ומעירים אותי באותו היקום, הייתי מתחננת לטבוע חזרה ולשוב לכאן. המציאות מרגישה אמיתית יותר, הכאב חד יותר והתותים מתוקים כי אני יודעת לבחור את המוכר שמביא אותם ישירות מהשדה. אז מידי פעם, ניפול על איזה תות רקוב. אבל התות הרקוב הוא לא זכרון, הוא כאן ועכשיו. שנים שבזבזתי על כמיהה לאהבה אמיתית לשוקולד ותותים, לגעגוע. כשבכלל, שכחתי לזכור את הירח והקור חודר העצמות. וגם זה בסדר.
| |
אדון מר וגברת מרת
מר לי חוסר התקווה,
ומרה לה האכזבה
מהשקר לעצמי
על חוסר קיומה
ועל התקווה
ומר לי הבוקר,
מר לי מר פרויד
מר לי נח'לה קטן
רתוח פעמיים
כמו בפק"ל בצבא
בש"ג קצת אחרי חצות
עם הנוף של הגליל בענן
מרה לי הנוסטלגיה,
מר לי השינוי
לרעה
מר לי התיק על הגב
מרה לי השאלה
"סלח לי מר"
וההתבדות
מרה לי תחנת האוטובוס
בנוף של הגליל
בתוך ענן
ומר לי הקור שעוטף
והאוטובוס שלא יגיע
רחוק מכאן
מרים לי המטוסים
עם החברים עליהם
ומר לי
כרטיס לכיוון אחד
מר לי נח'לה על הבוקר
עם הזכרונות
על מר ו-מרת
ועליהם שאמרו לי
ממורמרת
כשבכלל
האמנתי בתקוות
מר לי על לא להאמין
באור
ומר לי על החושך
שלא מאחר אף פעם
האוטובוס
לא בא
ומר לי בתחנה
שבה האוטובוס לא מגיע
וגם המטוס לא
לענן
רחוק מכאן
למר וגברת
מר ומרת
| |
מכתבים לרואה ואינו נראה
הדואר מגיע לתיבת הדואר שלנו בכל יום בין השעות תשע לעשר. לא, סבורה אני כי אין טעות במשפט שאמרתי עכשיו, על אף שההגיון הבריא יצווח כי אין כל תרחיש אפשרי בעולם לפיו הדואר מגיע בעצמו. ארבתי לא פעם לדוור, עוד משחר ילדותי. מצאתי את עצמי יושבת על אדן החלון ומחכה לו שעות רבות. תחילה הייתי מביטה על כל הרחוב, אולם לאחר שפעם אחת אחרי בהיה ממשוכת הסטתי את עיני וראיתי את תיבת הדואר מלאה כאילו מעצמה- מנעתי מעצמי להזיז את עיני ממנה כל עוד אני יושבת על אדן החלון.
"שוב הדוור לא צלצל ושם הודעה על דואר רשום, סימן שאנחנו לא בבית למרות ששכבתי חולה במיטה עם חום כבר שבוע" רטנה אימי השבוע. לקחתי את ההודעה והלכתי בפעם המי יודע כמה אל סניף הדואר הצפוף שלנו, זה שרק בו השכונה המעורבת שלנו נדמית כאילו מגשרת על פעריה. עיניהם של זקנים רוסים שאינם יודעים שפה נוספת נפגשות בעייפות ותשישות עם עיני מוסלמיות המכוסות מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה כמוות, מתקשרות ללא מילים על עצבות וחוסר יעילות. יש במקום הזה קסם, ויחד עם זאת כאב- תחושה שלא משנה מי אתה, הוצאת מגבולות המפה. הרחובות המובילים לסניף הדואר הישן לא חודשו מזה שנים, והאספלט השבור מכשיל לתוכו אנשים פעם אחר פעם.
תהיתי באותה שעה של המתנה על זהותו של הדוור האלמוני. הרי היה זה הוא שהכניס לתיבת הדואר שלי את מכתב הקבלה לבית הספר היסודי, וגם מכתב הקבלה לתיכון. היה זה הוא שדחס בכוח את מכתב הצו הראשון הגדול והכבד, וגם זה שדחק את מכתבי המיונים למסלולים השונים עד שהגיע מכתב הקבלה המיוחל למסלול שכה רציתי. הוא היה זה שהוביל את מכתב אישור הזכאות לבגרות ממשרד החינוך, ואת טפסי ביטוח הפנסיה מהעבודה הראשונה והשניה. הוא היה גם זה שהכניס, אולי בעצב, את מכתבי סיום העבודה- ואולי בשמחה את מכתבי הקבלה לאקדמיה.
ואולי לדוור לא איכפת, אולי הוא בכלל לא אדם אחד אלא כמה. אך אם היה דמות אחרת בכל אותם הימים- כיצד ידע תמיד לחמוק מבין עיני החטטניות? הוא הרי יודע, הדוור- על שגרת יומם של כל הדיירים. על הציפורים שמעולם לא הולכות לישון, כי הלילה הוא זמן מושלם לחגוג עם עטלפים. על שטיפת המדרגות ביום שני שמשאירה ריח של פרחים לכל השבוע, על החוביזות והפרגים שמעטרים את כל שדות הבור הפראיים בין הבתים. אולי הוא מסתובב עם חמציץ בין שפתיו, עושה מחקר אנתרופולוגי ארוך ימים ורושם את קורותיו של הרואה ואינו נראה בעולם האזרחים השקופים. ואולי, אולי הוא כמו קולומבוס באמריקה החדשה- מנסה ליצור מפה מתורבתת למקום שהפרא בו מעולם לא היה יותר מבויית.
הדואר לא מביא את עצמו אל תיבת הדואר שלנו בכל יום בין השעות תשע לעשר. אני יודעת שלא, הוא לא יכול בשום צורה הגיונית. ובכל זאת, הוא בכל יום מוצא את עצמו שם, בתיבה הישנה- ומחכה שיכתבו גם עליו מכתבים.
| |
ניצנים
לשאוף אוויר ולשמוע את ההד שיוצר בחלל גופי הריק, אף ממחשבות. רגעים ארוכים, עכורים בחיי המתנתי לרגע בו השקט ישמיע הדים רמים על דפנות נפשי. החששות מתפוררים אט אט, המציאות סומרת שיער והאמת קורמת עור וגידים. איני דבר פרט לאני עצמי, אישה שנהיית עץ ועץ שנמלא נימי תקשורת פורחים ומלבלבים. כמו צמח שמקבל תנאי אדמה ודשן נאותים אני אט אט פורסת נימי נפשי ומעזה להיניץ, מעזה להכות שורשים, מעזה להאמין, לבטוח, לקוות וללבלב בתקוות עצומות אך עם התלהבות ילדותית אין קץ. התמימות מרגישה עכורה אף היא, כמו טעות שנעשתה בעבר ותמשיך להיעשות שוב ושוב רק מתוך אמונה נושנה בעולם, באדם, בעצמי. ההחלטה לטעות נעשית בכל שאיפה מחדש ומשתלמת, עם אנחת יאוש שקטה, בכל נשיפה. בכל התחלה אני תופרת לעצמי מחדש את החיוך המאיר, המאמין- בתקווה שהפעם הבכי לא יבוא וימיס את חוטי התפירה. הרי רעפים תמיד מרגישים כמו בית, גם אם הקירות הם רק ארבעה עמודים. ואני, שכל חיי נשאתי את ביתי על הגב, מייחלת בתקוות העמוקות ביותר שלי לקירות יציבים וגג רעפים אדום ונדוש. האישה נהיית עץ והעץ נהיה בית, והתקווה- עוד לא זמנה להשרף.
| |
מבוכים ודרקונים
למערכת הביוב העירונית יש אין ספור צינורות מסועפים, היוצרים מערכת תובלה מצחינה ואינסופית של כל מה שתושבי העיר לא יכלו להכיל. כל הצינורות זורמים לים, כמעט כמו שכל בני האדם צועדים בשבילים שמובילים כולם לרומא. והים, אולי יום אחד גם הוא יגיע לחופי נאפולי. במערכת העיכול יש צינורות באורכים בלתי נתפסים. באם נצרף את מערכת הדם, העצבים וההפרשה- נגיע לאורכים שיוכלו להקיף את כדור הארץ כולו. למערכת הנפש לעומת זאת, לא תמצאו צינורות יעודיים. אני אוהבת לחשוב עליהם כעל צינורות הגוף הגשמי, במימד אחר. אחרת, לא ייתכן שאני מרגישה דרקון נע ונד, זוחל לו במעלה הבטן שלי היישר אל נימי הלב, רושף עשן בכדי להזהיר מנוכחותו, מתגרה- בכל פעם שיום חדש מפציע. הוא זוחל בקרבי כמו הבסיליסק, שומר על מטמוני הזהב של נפשי ומחשבותיי כמו סמאוג ולא נותן לאיש לגעת. הדרקון חכם מכל, הוא לא מראה לאיש את יוקרת הלהבות. ברגע אחד שבו מרגיש סכנה הוא מאיר את עיני ומתחיל לרשוף אש מתוכן, עד שהאוזניים מאדימות ומעלות עשן והשפתיים קוצפות בשצף מילותיו הרעילות, עד שגופי מתמוטט ותודעתי מתרסקת עמו, מוחקים כל זכר לזכרון מהמאורעות האחרונים. אני רואה את זה במבטיהם של שאר בני האנוש סביבי, הם רואים בי את הדרקון ותו לא. תמיד חלמתי שיראו בי את הפוטנציאל, אך הם מסוגלים לראות רק את הפוטנציאל להתלקחות ולאש שבתוכי. ואני? אני, כמו אחרונת הנורמטיבים, מחפשת דרקונים במקום עיניים שמתחננות לעזרה. הדרקון מגרגר וניזון מעוד קצת פחדים, מפריש אל צינורות גופי רעלים של חוסר אמונה עצמית שנספגים במהירות שיא במערכת הדם. כל כלי הדם מובילים ללב, וכל פעימות הלב מובילות רעל אל מותו שלו. והדרקון, לעולם לא נם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
