Rivendell

יריתי לעצמי ברגל כשאמרתי שאני רוצה לירות לעצמי בראש. זה עושה רושם רע, גם אם את אחרי שלושה קוקטיילים ושוט.

היו שדיברו על אוננות, עם ירוק מגולגל באורך פאלי בפיהם. היו שדיברו על נפיחות ושעשעו את כולם. זו הרי פתיחות כזו שאין שני לה, בערב שתיה חסר תקדים- בייחוד כאשר מדובר בהיכרות שטחית עם אנשים שככל הנראה תראה גם מחר בבוקר. כולם צחקו מכל האמרות, אפילו על הנפיחות. אבל מילים כמו שלי אסור להגיד, הן לא מצחיקות לעולם כשנאמרות ממני. אולי כי כולם מרגישים שזה נכון.

יצרתי לעצמי אשליה שאני מסוגלת, ולו רק לערב אחד, להיות משהו אחר. לתלוש את כבלי הדכאון הזה הרחק הרחק מהחזה, להסיר את תחשת המועקה ואת רעש יניקת החיים אשר ממסך על כל רעשי החיים סביבי ולא מעניק לי מנוח. אך בסופו של דבר, גם אם נזרע את אותו הזרע באותה האדמה, אם אשקה אותו ברעל בעוד אחרים משקים בשמחה- הרי שיצאו דברים שונים.

לגור בקומה גבוהה צמוד לציפורים היה אמור לגרום לי לנסוק אל רחבי הדמיון איתן. בנתיים, זה גורם לי בעיקר לחשוב על קפיצה ממרומן הישר אל הגינה המטופחת.

לפחות הכתיבה מתחילה לחזור.

מאז שאנחנו גרים יחד התחלתי להבין איך בכיורים של אנשים תמיד ראיתי יותר כוסות מאשר צלחות. עבורי הקפה מעולם לא היה יותר ממשקה מר מייצר מיגרנות, והתה היה משקה לניקוי בלבד. שתיה חמה הייתה בגדר פינוק מזדמן בחודשי החורף, ולרוב יוצגה בכבוד על ידי כוס שוקו חם מתוקה וילדותית שאיש לא יוכל למצוא לה תחליף. היום, כאשר באתי לשטוף את הכלים בפעם השמינית לערך, הבטתי תחת ידיי וראיתי ארבעה ספלי חרסינה. שלושה שלי, אחד של אורח שבא לביקור. הבנתי פתאום כי הספל מציע לנו נחמה על בדידותינו, ממלא אותנו כאשר הבית ריק, אדי המשקה מתגברים על קור הרצפה. 

ככלל, התחלתי להרגיש כיצד מרגישה עקרת בית. רעש מכונת הכביסה הפך למערפל תחושת הבדידות, רטט הפלאפון מזכיר את רטט החתול שנשאר מאחור. כאשר אני כועסת על בדידותי וצרותיי, חיש מהר מגיעים לידיי שלל חומרי ניקוי רעילים. במקום להבריק את נפשי אני מבריקה כיור, ועוד אחד. מראה, אולי חלון. שאוכל לראות את עצמי אך מעורפלת, אולי אאמין שאני נראית שמחה יותר. 

פעם אמר לי אדם שעקרת בית נקראת בשמה כי היא עיקר הבית. אך נראה, שאני עיקרו רק כי אני מבלה בו רק במעט יותר זמן מזוגי. האמת היא, שאני מרגישה עקרה, משמחת חיים ומתקוות. תמיד הרגשתי כך, אך כשדממת האלחוט צורבת באוזניים אני מתחילה להבין שבכל מקום ובכל זמן לא אוכל להתחמק מהטבע הזה התבוע בי. אני מנסה לברוח מעצמי ומצרותיי, מבשלת תבשילים רחוקים ככל האפשר מבית אמא רק בכדי לנסות ליצור לעצמי בית אחר. ומבינה, שאיני דבר פרט לאותו צל של עצמי שהייתי פעם. רק עם יותר מטלות, יותר שקט להתמודדות ואולי קצת פחות תקווה. 

פעם סיפרו לי על ספר שבו הופיעה אישה שרצתה להתאבד. היא דחתה את המועד בכל יום רק עוד קצת- לרגע שבו תגמר הכביסה. היא חיה שנים ארוכות ומתה בשיבה טובה, כיוון והכביסה לא נגמרה לעולם. שגרה לא נגמרת לעולם, תחזוק לא נגמר לעולם. אך איכשהו, הפכנו מתחזקי מכונות שאינן מכונות החיים של גופינו.

"את עדיין כותבת כל דבר שאת מפחדת לשכוח על היד?"

"אתה עדיין אונס נשים?"

הילד רץ על מסלול האופניים ושיערו מתבדר ברוח. עיניו ועורו שחומים בגוון ערבי מובהק, ושיערו בלונדיני כאחרונת ההולנדיות השורשיות. בידו של הילד שקית ממתקים לחג יהודי, ומאחוריו- סב עם שרשרת תפילה מוסלמית. אני חייכתי אל הילד, אך הוא לא ראה אותי בדרכו אל עבר המטרה הדמיונית שיצר לעצמו. אך הסב, מתנשף- ראה וחייך, בעודו ממשיך בריצה אל עבר חלומות ילדיו. זו הייתה תמונה פסטוראלית מהסרטים, כזו שממחישה עבורי את מהות החיים כולה, עד שעבר על שביל האופניים אדם זקן, צפצף והביט ישירות אל שדיי במבט מפשיט. אולי הילד ברח ממנו חשבתי לעצמי, רק חבל שלא ברחנו לאותו הכיוון- אל עבר התקווה והחלומות.