 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2014
פיטנגו (כדורים)
כשהייתי קטנה הסתובבתי ברחבי השכונה עם אבא. המוח בער ממחשבות והלב כאב, ואבא ידע. אך יותר מכל הוא ידע שאסור לשאול, כי אגיד כמו תמיד "הכל בסדר אבאל'ה" ולא אוסיף עוד דבר. הלכנו לחנות הקטנה, זו שמול סניף הדואר ברחוב הראשי, בה רכשתי מתנה קטנה לחברה גדולה מהחיים, מהכסף שהרווחתי בחופש הגדול. אבא הרגיש אשם שלא יכל לתת לי עוד, ואני הרגשתי אשמה שהעזתי לבקש. ובכל זאת, יצאתי מחוייכת. הבטתי אל סניף הדואר ולפתע עמד שם אדם ואחז בידו אקדח. לפני שהבנתי מה קרה שם, נשמעו חמש יריות וההמולה מסביב איימה לעקור אותי עמה.
יד חזקה מצאה עצמה על הכתף שלי, גוררת אותי נגד כיוון ההמון היישר הביתה. כשהדלת נסגרה מאחורינו לא שוחחנו, רק הבטנו. ואבא יצא מהבית בדממה. הבטתי על הכרית והנרות שקניתי לחברתי לטקס הקונפירמציה (כמו בת מצווה, רק של נוצרים) והרגשתי שהם ספוגים בדם. הרגשתי שיחד איתם, אעניק לה את הרצח ההוא שראיתי ברחוב. שאעניק לה קללה. בכיתי.
כשהדלת ננעלה מאחורי אבי הבית זעק בדממה. לא ידעתי מה להגיד, ואולי לא היה צורך בכך. הוא ניגש אליי ופתח את ידו, בתוכה היו ארבעה גרגרי דומדמניות אדומים (פיטנגו) והוא אמר "קחי שלושה, אחד אכלתי בדרך". הם היו אדומים מאהבה ואני הבנתי שאדום הוא רק אדום ודם הוא רק דם, ושהחיים לא נמדדים על פי הזמן אלא מה שעושים בתוכו. באותו סוף השבוע הבאתי לחברה את הכרית והנרות וקיוויתי שהיא תבין שהאדום הוא אדום של אהבה. היא הוכיחה לי שהיא הבינה כאשר היא לקחה אותם איתה, מרופטים והרוסים משמונה השנים שעברו- לבית הספר לרפואה באיטליה. "כדי לזכור שתמיד יש מישהו שאוהב אותי" היא אמרה. בכינו שתינו, הפעם מהסיבות הנכונות.
בכל פעם שאני הולכת לאסוף חבילה בדואר אני נזכרת בצליל חמש היריות ובהמון שעמד לקטוף אותי איתו. בכך שיכלתי למות עם הזרם, יכלתי להגרר יחד אתם לעולם של שנאה. אני חוזרת מהדואר ואבא מביט בי בדממה, רואה את המבט בעיני ולא טורח לשאול. הוא יודע שאגיד לו "הכל בסדר, אבאל'ה" ולא אוסיף עוד דבר. אז הוא יוצא, וחוזר. מביא בידיו ארבעה גרגרים אדומים של פיטנגו. ואני לוקחת שניים, כדי שאחד יזכיר לו שהכל מתחיל ונגמר באהבה.
| |
סיוטים בתאילנד
בלוויה של ג'סי לא יכלתי לבכות- שלא לדבר על לנשום, שלא נדבר על לזוז.
בלוויה הבטתי על ערימת האדמה המצטברת ומלמלתי לי תווים עגומים, דמיינתי את גופך הופך חלק מניצנים ופרחים.
בלוויה לא חשבתי על התרבות התאים המהירה מידי, רק על מה שיהיה מהם בעתיד- אולי תצליחי להיות עץ, אולי גם פרפר. העיקר שתהיי חופשיה כמו שרצית.
בלוויה לא שמעתי דבר- גם לא את הרב, שהרי עבורך היו אלו דברי הבל. לא את אמך שהייתה גם לי לאם מתרסקת בזעקות שבר, לא את אביך מתפורר לרסיסים.
בלוויה עיני לא יכלו עוד לאור, ונסגרו. ועם פעימות ליבי החלתי לשמוע את פעימות ליבך במכשיר, שבוע אחד קודם לכן. ואת הסלפי שעשינו, ופרסמנו למרות הקרחת-"מנצחות את הבן זונה!" כתבנו, וחייכנו- בין הקאה להקאה. ושמעתי את המילים שלך, חורקות על דפים עם לוגו רפואי מדכא במיוחד, ואת העט הנשחק מרוב כעס, חלומות ותקווה. "אני עוד אעשה את הטיול לתאילנד" אמרת לי, ואני הבטחתי-"צאי מזה, ואני באה איתך. עד סוף העולם אני אבוא".
כשיצאנו מהלוויה עמדה לה אישה בשמלה לבנה בפתח בית הקברות. שיערה הבהיר התנפנף וגופה לא זע ברוח. "סליחה" מלמלתי לעברה ופרצתי בבכי, "סליחה שלא הייתי שם עבורך כמו שהייתי עבורה". היא חייכה, והלכה. אולי היא סוף סוף סלחה לי, אולי מיכ סוף סוף סלחה. מתייפחת בבכי נכנסתי לרכב, ועיניה של השלישית נצצו בכעס. "עבורי לא היית, לא כשכרתו, לא כשטיפלו, לא כשמדדו" היא מלמלה. רציתי לספר לה אז, שברחתי אי שם לצפון. שחייתי חיים של אחרת, גדולה יותר, חזקה יותר. רק כדי שאוכל להיות ילדה שוב, רק כדי שאוכל להיות חופשיה-וגם זה נגדע.
אולי דרכי היחידה לעשות זאת תהיה בעקבותיה של ג'סי- מהאדמה והלאה. אבל עכשיו, עכשיו הגיע הזמן להבטחות חזקות מכל מציאות אחרת.
עכשיו תאילנד.
| |
דפים צהובים.
כולם ראו אותה מסתובבת עם ספר, ספר שחור וקטן. עם עט שחור, עטוף בקטיפה שחורה, צמוד לגופה הלבן בבגדיה השחורים. כולם ראו אותה נצמדת לספר, פיתחו תאוריות על המינוסים והפלוסים שרושמת לכולם בין דפיו. יש שאמרו שהייתה כותבת את כל מה שקרה, ויש שאמרו שכתבה את כל מה שברצונה שיקרה. רבים ניסו לשים ידם על הספר השחור, כל שיטה הפכה ללגיטימית כאשר משהו נראה כה סודי, כה רחוק מהישג היד. רבים פינטזו, רבים שאלו ובעיקר-רבים התרחקו כשהסוד לא נתגלה. עד שיום אחד בא אדם אשר לא שמע על הספר, בא- ומצא אותו זרוק לו סתם כך. החזיר בטוב ליבו את הספר, והיא כה התרגשה עד שלא ידעה עוד את עצמה. היא קראה לו, פתחה בפניו הדפים הצהובים, הריקים, וחיכתה. הוא חיבק, הביט והבין- הכל מבחן. הכל הצגה.
| |
טיימינג
"הלוואי והייתי יודעת צרפתית" אמרתי לה, בעודה מביטה בחלון ראווה מעופש. "אני לא מאמינה שיש להם את מהדורת שני הכרכים של הספר, אני נכנסת רגע לקנות" היא מלמלה, והותירה אותי ברחוב לשמור על אופניה. הוצאתי מכיסי את הפלאפון הנייד וחיפשתי עדכונים על העולם, כשלפתע שמעתי קול מאחוריי. היה זה גבר בשנות הארבעים לחייו, שיערו לבן וגופו אדום מרוב שעות עבודה בשמש. "סליחה, אבל לא שמעתי מה אמרת", הסתובבתי ואמרתי. "את אישה מאוד יפה" אמר לי באנגלית, "תודה" אמרתי והתפלאתי, שכן לבשתי באותו היום חולצה שחשפה מחצית מגבי, ואיתו גם את הצלקות האדומות הגדולות. בעבר הייתי מתביישת בהן מאוד, אך כעת הן רק זכרון כאוב. והרי, האדם הביט בי מאחור, ללא כל ספק ראה אותן ומשום מה עדיין מצא בי יופי. אולי העולם לא כל כך נורא אחרי הכל.
"את מדברת צרפתית?" אמר בצרפתית, אך לצערי אני יכולה להבין יותר מאשר לדבר. "לא, סליחה" אמרתי וחייכתי, "חבל" הוא אמר והמשיך בדרכו. יד נעימה מצאה את מקומה על כתפי- "קושקוש, בואי נכניס את האופניים לחנות. המוכר אומר שמותר" היא אמרה לי, וכך צעדנו שתינו אל תוך החנות הדחוסה ביותר בה הייתי מימיי. המוכר היה עסוק בשיחה צפופה עם זוג צעיר- מדביק להם ספרים כאילו הכיר אותם ואת עולמם הפנימי ממזמן, ואותי היא הובילה אל איזור ספרי השירה. "מכירה את רוני סומק?" היא אמרה, "ברור, " אמרתי, "הוא אחד המשוררים החביבים עליי" השבתי, וגררתי את עצמי לאיזור הפנטזיה.
כוכי ישיבה מעץ קידמו את פניי, ואני הצטופפתי באחד מהם, מביטה במאות ספרים מעופשים שמעולם לא באמת יצא לי לראות ברשתות הגדולות. "תרגישי בנוח" אמר קול עמוק לימיני. היה זה המוכר, כרסו השתפלה מעבר לברכיו וסיגריה שלעולם אינה נגמרת הייתה בין שפתיו. "תמיד חשבתי שאדם העובד בחנות ספרים יהיה המאושר בעולם או העצוב בעולם" אמרתי לו בעוד עיני מרותקות לכריכות הישנות, "אף אחד מהם" הצהיר בבוטות, "אז מה אתה?" שאלתי, "אני לא עובד כאן, אני הבעלים מזה שלושים שנה, ואני נהנה מהדברים הפשוטים בחיים". גיחכנו. "מצאת לך ספר?" אמרה היפה מאחוריי, "עדיין לא, חשבתי להתייעץ עם הבעלים" השבתי, אך לפני שסיימתי את דבריי כבר התפרץ הבעלים למילותיי-"עד כמה את אינטילגנטית?" שאל. אצבעי החוותה לכיוונה של גברת חופש, "אין הנחתום מעיד על עיסתו. תשאל אותה, שהיא תעיד" אמרתי לו, "לא, אני שואל אותך" הוא התעקש, "אבל אני מפנה אותך אליה" השבתי. שנים שאני מנסה להוריד את האגו השכלתני שלי לרצפה, ולא אתן לו את התענוג שוב. "היא מאוד אינטילגנטית" התפרצה גברת חופש, והוא גיחך.
"מה את מחפשת בחיים?" אמר בעודו מצית עוד סיגריה, "שאלות גדולות עם תשובות גדולות יותר" אמרתי. "הומור? קלילות?" הוא שאל, "לא משנה, העיקר שאצא עם תובנות". "שימי את האצבע על המדף לשמאלך, כן. בדיוק כך. עוד קצת שמאלה, עצרי!נהדר. זה הספר עבורך" הוא אמר, ואני שלפתי ספר דקיק בכריכה מוזהבת. "אני אוסף אותם" הוא אמר לי, "את הספרים הטובים באמת. עשיתי בצעירותי ספירה והבנתי שקראתי יותר משלוש עשרה אלף ספר. אני מחליף לספרים טובים של אחרים, מציל מספריות. אבל אחרי שקראתי, הספרים יכולים להשרף. זו לא קללה מבחינתי, הכל בראש. המסר כבר אצלי" הוא אמר. משפטו הוביל לשיחה של שעה וחצי, על מהות המילה הכתובה, שריפת ספרים, מלחמות והסטוריה. "וזו הסוגיה האחרונה שלנו להיום" סיכם כאשר השמש החלה לנשוק אל הים. "כשתחפצו בתשובות, בואו לכאן. לרוב אני שמח להיות האדם שנותן אותן. אבל עכשיו- שנת צהריים" הוא אמר, והחל לארוז את דבריו.
" דבר אחרון" אמרתי לו כשפניתי לצאת, "מה הכתובת המדוייקת כאן?"-"אלנבי 93" הוא ענה ושם לב לצחוקי, "הזוי" עניתי, "הבקשה האחרונה של הנווד הייתה שאבוא לכאן". יצאתי לאוויר העולם והבטתי כלפי פנים החנות. נראה היה שמימד הזמן מעולם לא חדר פנימה. "רק איתך זה יכול לקרות" אמרתי לגברת חופש, "התגעגעתי אלייך", "כל כך התגעגעת עד שהיית חייבת להתנצל דווקא ביום ההולדת, נכון?" היא צחקה, " הכל עניין של טיימינג", עניתי. הכל עניין של טיימינג.
| |
אני וגברת חופש.
אני וגברת חופש,
יושבות ופולות
גרעיני לימונים
משיערינו המתכהה
גברת חופש צוחקת
ואני
המומה
מכך שהסכמתי
לרעיון משוגע
אני וגברת חופש
מחכות שהשמש
תעשה את
חלקה
יושבות
מריחות את הקיץ בא
כמו אז
בשלהי בית הספר
אני וגברת חופש
מביטות
אחת בשניה
וכשעיני החומות
נתקלות בעיניה
הבהירות כל כך
חשמל
נורה באוויר
כמו אז
אני וגברת חופש
יושבות ומלטפות את הדשא
עם כפות הרגליים
אלו שעברו יותר מידי טיולים
ואלו שלא יכלו לעשות זאת
ואנו נזכרות בכל הדרכים
שטיילנו בהן
במעלה ובמורד
החיים האלה
אני וגברת חופש
שוטפות השיער
וחוזרות להיות
הבלונדה והג'ינג'ית
שלא נפרדות לעולם
עד שהאוטובוס מגיע
ואוסף את הכל
עד לשנה הבאה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
