 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2014
גיבובים והארות קטנות.
אלפי מילים חולפות בראשי בשעה האחרונה, אלפי שיחות וציטוטים שמתחברים לתמונה אחת כמו פאזל שרק חיכה שאצליח להרכיב אותו. מרגיש כאילו לקחתי סם מפקס, או אולי כאילו זכיתי להארה קטנה. ומתוך כל הגיבוב והערבוביה, בעוד ידי קוצצות שום ועגבניות כי אין פעולה מפקסת רגשות יותר מבישול פרט לכתיבה- אני שומעת את קולות האנשים שבהם זכיתי בשנים האחרונות. וכל הקולות הופכים להם לגוף אחד, לקארמה אחת- לכיוון אחד. והכיוון הוא ברור כפי שלא היה מעולם.
"את תתורי ברחבי העולם, תתני לרגלייך להשחק וליבלות להתפוצץ. את תברחי, את תצרחי, את תתחמקי. אבל בסוף אינקה, בסוף את תביני את מה שאני אומר לך מהצעד הראשון שצעדת לתוך הקליניקה שלי- עד שלא תמצאי את אלוהים, אלוהים כפי שאת בוחרת לראות אותו- את לעולם לא תהיי מאושרת. וכל כיוון שתבחרי וכל בחירה שתעשי תראה לך פשרה שחוקה כפי שנראו לך כל בחירותייך עד עכשיו. כי מלאת השראה ככל שתוכלי להיות עבור אחרים, עובדת מצטיינת, תלמידה מבריקה, חברה אוהבת- לעולם לא תראי טובה בפני עצמך, עד אשר לא תלמדי את המהות הטהורה והכה פשוטה של אמונה. אמונה במשהו גדול יותר, לא במשהו מכווין כמו אלוהים שבוחר גורלות מתוך חפיסת קלפים. את יודעת על מה אני מדבר, אינקה?" אמר מר מטפל. "לא, עדיין לא" אמרתי לו. "לא נורא, את קרובה", הוא השיב.
והיום אני מבינה.
-
ביום הנורא ההוא בו עליתי על רכבת, הירח המלא חייך אליי. הוא ניחם אותי ואת גופי השבור, עד שמרוב כאב בחרתי לשנוא אותו. "תביטי על הירח, מה את רואה?" הוא שאל אותי לפני מספר חודשים כשפסעתי אל מפתן הקליניקה שלו, "אני רואה בדידות" אמרתי לו. "אני רואה גוף בודד שמואר רק מאורו של השמש, שחוטף את כל המטאורים והמכות עבור גדוף גדול יותר, כדור הארץ. אני רואה גוש אפר שהפך למושא תחינותיהם של אלפי אנשים מבלי שיבינו עליו דבר ולו חצי דבר. אני רואה רחמים". הוא הביט בי בעיניו המלומדות, ולאחר מספר רגעים פלט "חבל". "חבל? ומה אתה רואה?" שאלתי, "אני רואה גוף שמטיל אור גם כשהאור הגדול הולך. אני רואה אור אחר, אולי אחד לא מובן, אבל מרוב שלא היה מובן הוא הפך למושא תחינתם של מאות לבבות שבורים. אני רואה תקווה, ויופי"- "אז אולי אתה באמת תהיה מטפל טוב יותר ממה שאי פעם אוכל להיות" קטעתי אותו. וסובבתי אליו את גבי בעודי דומעת וגרוני כואב מצעקת הבדידות.
-
"אין לך עם מישהו אחר לשוחח על זה?" אמרתי לאחד מידידי הטובים לפני מספר חודשים. "יש לי, יש לי. אבל היא לא מחוברת" הוא אמר לי, "אני משתגע, אני חייב להוציא את זה" הוא אמר, ואני לקחתי נשימה עמוקה. מאז הערב בו בחרתי לשנוא את הירח עשיתי בחירה מודעת שלא לדבר על הנושאים הללו. כל רגע שבו רק הוזכר נושא קרוב לווה אצלי בהתקף חרדה מתמשך. אבל משהו בו, באדם הקרוב הזה (שבוודאי יקרא את הפוסט הזה בקרוב, אז דע ששינית את חיי באותו היום ושכולי מלאת אהבה. ואגב, אני מודה לך על כך שלימדת אותי שלהגיד "אני אוהבת אותך" אפשרי גם לאדם שאינו בן הזוג. שהמשפט הזה לא שמור רק לאהבה רומנטית כי אהבה שונה מאדם לאדם, ולכן משמעותו משתנה מאדם לאדם) גרם לי להסיר את כל מחסומי הריאליזציה. "טוב, ספר לי" כתבתי לו. נשמתי מהאף, נשפתי מהפה בזמן כפול כמו במדיטציה. "אני חזקה מספיק כדי לשמוע".
-
"את יודעת, חשבתי על זה" הוא אמר לי לפני כמה ימים, "כמה זמן אחרי ש...זה קרה, הכרת את הבחור שלך?", "חודשיים אחרי הכרנו, אבל לקח לנו חצי שנה. לא האמנתי שאני אי פעם עם גבר אחרי זה, שאני אוכל שגבר יחבק אותי. שיגע בי. הם נראו לי מטונפים כולם, ברוטאלים כולם. לא הייתה לי בהם עוד אמונה". "אז אולי זו הקארמה בעצם, שבחרה להביא לך אותו? להחזיר לך את האמונה באדם?" הוא אמר. אני חייכתי באמצע יום מטורף בעבודה ואמרתי, "אולי, אולי באמת".
-
"למה את חייבת להיות עם ידידים כל הזמן? למה את חייבת להקיף את עצמך בגברים? מה רע בחברתן של נשים?" היא שאלה אותי בפעם המליון. ספק אם ציפתה לתשובה. "אני חייבת את חברתם של הגברים בכדי להוכיח לי שאין בהם רע יותר. לא כי הם פשוטים יותר כמו שהאמנתי בעבר, לא כי הם רוצים באמת להפתר ולא לחיות מסובך. אני חייבת לעצמי את חברתם של הגברים בכדי לדעת שניתן להרגיש בטוחה בחברתם, שלא כל הלבבות רקובים. שאלימות ורוע הם עניין של בחירה. בכל פעם שאני זוכה לגבר מדהים בחיי אני מחיה בתוכי עוד איזה תא שמת בלילה ההוא, ובלילות האחרים. אני מחזירה לעצמי את האמונה באדם, את האמונה בחיים".
היא לא הבינה על מה אני מדברת, כולי תקווה שלא תבין לעולם. קירות רבים יהיו לעד ביני לבינה למרות שעוד לא נוצרו זוג לבבות מחוברים כמו שלנו. וההבדל הכה קריטי, הוא שאני נרקבתי והיא לא. היא מלאת אמונה, כך היא חונכה. ועדיין, אין בה אהבה לאדם.
-
כולם במבצע, כולם במבצע. גם אלו שכבר לא חיילים גויסו למילואים. אני דואגת לכל כך הרבה אהובים יקרים, אך לא יכולה להכיל את הדאגה. משימה עצומה בעבודה מכבידה על ליבי כבר שבוע, ואין סביבי איש. והנה ברגע אחד נשלחת אליי תמונת ציטוט קטן, מסומן בורוד:
"אדם מביט אל המקום שאליו הוא הולך ואל המקום שבו הוא כרגע- ואינו מצליח להבין את עצמו; אך בהביטו לאחור אל המקום שבו נמצא קודם- מתחילה תבנית להצטייר אל מול עיניו. ואז, אם ממשיך הוא בהתקדמותו לאורה של תבנית זו, עשוי הוא להגיע למשהו"
לא מצליחה להוציא את המילים מהראש, לא מצליחה.
בום.
השמיים נופלים.
רציתי לתאר לו באותו הלילה את השמיים הנופלים באלפי מילים, אך זה לא היה הזמן. אולי זה התיאור ואולי זו התודה על כל כך הרבה דברים.
"אולי את לא נשברת, אולי את רק מתפוררת וחוזרת לעצמך בחזרה" אמרת לי בלילה ההוא. כמה שאתה צדקת, כמה שצדקת.
-
"חשבתי שאת והם לא תסתדרו" אמר האהוב אחרי ערב בו הכרתי עוד כמה חברים. "כן, גם אני חשבתי. אבל לקחתי אותו לשיחת עומק והוא דווקא הראה קווי מחשבה בוגרים, אחרים. מתחת לכל מעטה הערסיות שלו יש בו מן הערך ויש בו מן העומק. אני מחבבת אותו על זה".
הוא צחק.
"אני יודע מה השתנה" הוא אמר לי וחיבק אותי, "את פשוט חזרת לאהוב אנשים".
-
"את נראית שונה היום" הוא אמר לי בפגישתינו האחרונה. "אולי כי הכל השתנה" אמרתי וחייכתי. "מצאת את מה שחיפשת?" הוא שאל, "לא, עוד לא" עניתי. "אבל נזכרתי במשהו שאמרת לי בעבר, שהאדם שנכנס אלייך לחדר לפני ארבע שנים והאדם שנכנס אליך לפני חצי שנה הוא לא אותו האדם. שאינקה אחת מתה, ואחת רק החלה את החיים. ושזה בסדר להרגיש כמו תינוקת, כי רק התחלתי אותם". הוא חייך, וגם אני.
"אני חושב שאת יודעת ורק מפחדת להגיד" הוא גיחך.
"אהבה?" אמרתי בחשש, ונזכרתי במשפט שהיה רקום ותלוי בביתי לפני כמה שנים, "אלוהים הוא אהבה".
האלוהים שלי הוא אהבה.
לא עוד פחד, לא עוד שנאה.
| |
אני שלמה
לשלמה היו
אלף נשים
ואני רק אחת
רק אחת
והרי
אישה היא
עולם
שצריך לתחזק
בדיוק כמו
בית
לשלמה היו
אלף עוזרים
ורק לי אחד
אף אחד
והרי
שלמה היה
כל עולמי
גם אם
לרגע אחד
שלמה אמר
שיש רגעים
שנמשכים
לנצח
ועבורי
הרגע
לא נגמר
גם כאשר
שלמה
בליבה של אחרת
ואז בא איש הסוד
ולוחש
את שלמה
את שלמה
עבור אחר
ולך
אלף גברים
ואת כל עולמו
ואני
כל עולמו
אך לי
זה לא מספיק
אני
שלמה
| |
לשבור את הקרח.
"ראית כבר את הסרט הזה?" שאלה אותי האחיינית הגדולה בעודה מחזיקה בידיה את עותק דיגיטלי של "לשבור את הקרח". "לא, אבל כולם אמרו לי שזה סרט נהדר" אמרתי לה. הצטופפנו שם כולנו על הספה הגדולה והתחלנו לראות את הסרט, "את תאהבי אותו ממש" אמרה הגדולה, בעוד הקטנה ביותר מתכרבלת בין ידי. "את רואה אותה? זו אלזה. יש לה כוח שמקפיא דברים" היא פרשנה לי בקולה המתוק, "היא לא מצליחה לשלוט על הכוח הזה, בכל פעם שהיא לחוצה הכל סביבה מתחיל לקפוא עד שהיא פשוט ננעלת בחדר ולא יוצאת עוד אף פעם", "ששש קטנה!" מתפרצת אחת הגדולות, "אנחנו מנסות לראות כאן את הסרט".
"היא מקפיאה לאחותה את הלב, וכדי שהוא ימס היא חייבת למצוא אהבה אמיתית אחרת כולה תקפא ותהפוך לגוש גדול של קרח" היא לחשה לי באוזן, "אבל אל תדאגי- יש לה אהבה אמיתית! את זו של אחותה" היא המשיכה ללחוש לי, "צ'וצ'י, דיי לגלות לאינקה את הסוף!" התפרצה הגדולה. "אבל אני לא רוצה שהיא תפחד, תמיד כשהיא מפחדת היא צוחקת ממש ועכשיו היא צוחקת הרבה" היא אמרה לה.
ואני ישבתי שם, שש בנות מדהימות מסביבי ואחת מהן בידיי- רק בת ארבע וכבר יודעת איך אני מגיבה במצבי לחץ. והן יודעות, הן יודעות שקפוא לי הלב. אני יודעת את זה כי הן באות ומחבקות, באות ומספרות, באות ומשחקות. הן יודעות שאני לא מצליחה לשלוט בקרח, הן יודעות שככל שאלחץ כך לא אלמד לשלוט על הכוח הזה. והן יודעות, כבר בגיל כל כך צעיר, שכל מה שאני צריכה כדי ליצור סדק בקרח הוא חיבוק ולחישה באוזן, כזו שאומרת שלאהבה יש המון צורות והיא תמיד תהיה כאן, לא משנה מה.
"טוב אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט. "
| |
להכות שורשים
"האישה נהיית עץ, נהיית גזע- קרסוליה מכים שורשים" ציטטה לי, ואני עודני מביטה מהחלון. "הכל בסדר?" שאלה, "כן כן" עניתי לה מבלי להסיט את עיני.
"יש דברים יותר חשובים מבגרויות, את יודעת" היא אמרה בגיחוך, ואני חייכתי חיוך מר לעבר השמש השוקעת בחלוני. לפתע התגבשה בי ההבנה שמחזורי ירח שלמים עברו מאז שליוויתי אותה בדרכה אל חצי השני של כדור הארץ.
בהחלטה של רגע אחזתי בידה הגסה וגררתי אותה אחריי במורד ארבע הקומות. הכלב נבח ורדף אחרינו, ואנחנו המשכנו מערבה כדי לרדוף אחרי השמש. "את משוגעת?!" היא אמרה לי צוחקת, ואני השבתי "ואם כן, אז מה?".
התיישבנו על אדמת הפארק למרות שהיו ספסלים רבים שרק ציפו לנו. ראשי הונח על חצאיתה הפרחונית וראשו של הכלב על בטני. השמש ליטפה את פנינו לשלום, ואנחנו לא מצאנו עוד מקום למילים.
רק כאשר זרחה לה במקום אחר, התפנינו לשוחח. "אני עוזבת, אינק" אמרת לי ותקעת את עיניך המהפנטות באדמה, "אני עוזבת לשמונה חודשים- יום אחרי הבגרות האחרונה".
מי קרח התנפצו מהלב, עברו לבטני המתהפכת והקפיאו את גופי. אני, שהמילים הפכו לחומר ממנו נתפרה הוויתי- איבדתי אותן אי שם במעמקי החור שנפער בי. איני יודעת כמה זמן ישבנו שם בלי לשוחח, אך אני זוכרת שהכלב נבח ורדף אחרי ציפורים ולא נותרה לי ברירה אלא לשאוב את עצמי ממעמקי החור השחור.
קמתי בלי לומר דבר והלכתי לעבר המכולת השכונתית. כששבתי, היא הביטה בי במבט שואל ואני הנחתי דבר מה בידה. "אח, זה קר!" היא אמרה והביטה בקופסה הקטנה. "מיץ מנגו מצרי" אמרתי לה, "יחיד מסוגו! כזה שמוצאים רק בחצי הזה של כדור הארץ". כשטעמה מהמיץ אמרה לי "עבור טעם כזה שווה לחזור".
ליוויתי אותה לביתה. כשהבטתי בה עולה במדרגות עלתה גם השמש, ונראה היה שככל שהתרחקה ממני אל עבר הלא נודע כך ניחמה אותי יותר בקרניה הקיציות. כשקולות רגליה הקלילות לא נשמעו עוד מכות על המדרגות, הלכתי לדרכי.
נזכרתי אז, בדרך האינסופית בין ביתה לביתי- בתאוריית המעברים שהציגה לי לפני שנים: "לכל אדם יש שלבי מעבר, מבחנים שהוא חייב לעבור בעצמו. דברים שבלי החופש ובלי הלבד לא יוכל לעכל. דברים שלא יוכל לחוות כשנוח לו, כשהאנשים הקרובים לו מחזיקים אותו חזק ומלווים אותו בכל צעד. לפעמים, צריך להסיר את גלגלי העזר, לעקור את כל השורשים ולקפוץ למים העמוקים. ושם, רגע לפני שאתה טובע ומאבד הכל- אתה מגלה את את הכוח ואת קווי המתאר שלך. ורק אחרי שעברת את המבחן- תוכל להמשיך בחיים".
קיבלתי בהבנה את הצורך שלה לעקור את כל המוכר ואת כל הידוע, ושחררתי אותה לדרכה באהבה אינסופית.כשחזרה, שזופה ומקורזלת, מלמלתי אלפי מילים על הימים שהיו ואינה. על אישה שנהיית עץ, נהיית גזע ומכה שורשים. והיא הביטה בי במבט צלול ורך, הוציאה דבר מה מתיקה והניחה בידי. כשהתרחקה, העזתי להביט בחפץ הצונן. "מיץ מנגו מצרי" צעקה לי מרחוק, "תכי שורשים, עברת את המבחן".
| |
פתקים ונשיקות
כשאהובי נסע לשבועות שלמים הייתי מוציאה את הכל במטבח. אופה מאפים, מורחת פרוסות, שוטפת פירות ומכינה שקית של אגוזים ושקדים לנשנוש. הייתי מכסה את כולם בשקית אטומה ושולחת אותו עם נשיקות- אחת על המצח ואחת על המדים, שיזכירו לו לאן לשוב.
כשאהובי היה חוזר, היה מספר על הלילות. על הקור או החום- תלוי בעונת השנה, על הטילים שנפלו על הראש או על הערב ההוא, היחיד, שבו היה מספיק זמן פנוי לגיטרה-ואיך כולם התכנסו לשירה של לבבות שבורים מגעגוע. ואני, אני הייתי שמה את הגיטרה בצד- כדי שיבין שכאן אין צורך בפלסטר לגדם.
כשאהובי השתחרר, שלחתי אותו עם עוגה. ועוד אחת, שתהיה להם, שתאחה קצת לבבות שבורים. וכך גם כשבילה לילות ארוכים מידי בעבודה, כשטבע בשעות על גבי שעות של צפיה בשורות קוד, כשחזר ונכנס למיטה בה ישנתי שנת ישרים.
ולאט לאט, עייפו ידיי מהלישה, המריחה והחתיכה. והמילים, הפכו למובנות מאליהן. משהו אולי אמר לי- שמרוב נשיקות כל הבגדים כבר יודעים להזכיר לו לאן לשוב.
יום אחד אהובי הודיע שהמטוס מחכה, ועם שחר הוא ולא אחר יעלה עליו. אני רעדתי ונישקתי בשקט בשקט את כל הבגדים וגם את הגיטרה- שלא ישכח מאיפה בא, שרגליו יקחו אותו למקומו הטבעי בחזרה.
ולפנות בוקר, לפני הציפורים- אפיתי, מרחתי והכנתי שקית קטנה עם שקדים ואגוזים. וכל זאת חתמתי עם פתק, עם כמה מילים משורבטות על היסטוריה ישנה ורחוקה. הוא בוודאי קורא אותו שם, כשהגלגלים רועדים מתחתיו והבטן מקרקרת מהתרגשות ההמראה. ואני כאן- ממשיכה ללוש, מקווה שימצא את דרכו חזרה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
