 כינוי:
Orne מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2014
ראה ירוקה\עטרה ליושנה
באתר הבניה שנקרא לו "אתה", יושבת פועלת- בוא נקרא לה "אני". היא יושבת בשקט, לוחשת דברים לקירות, ומחכה שישקשקו כמו ברעידת אדמה.
באתר הבניה- בוא נקרא לו "אתה". יושבת פועלת, אולי נקרא לה "אני"? היא שוברת את יסודות הבית בעוד אתה נלחם על התקציב לקומה השמונים ושתיים. בעזרת פצירת אהבה, גרזן מילים משונן ודלי של אמת- אני חוצבת לך ביסודות. בקרוב, הבניין יקרוס. אתה תעמוד משתאה, כלא מאמין אל מול הפלא שיצרו כלים כה פשוטים. ואני, אני אחכה לרגע שבו תשאל- איך קרה שהנפילה לא הרטיטה עוד בניינים?
באתר הבניה- בוא נקרא לו "אתה", עומלת נמלה פועלת- בוא נקרא לה "אני". היא הגיעה לאדמה שמתחת לכל הברזל והבטון ושתלה לה ניצן קטן, של עץ אנושי. ובהפסקת הצהריים, כשכולה דביקה מזיעת עמלה- היא אוגרת אותה ומשקה את ניצנך הגמלוני. ומספרת לו סיפורים, על שורשים שמתחברים מתחת לפני השטח ויוצרים מבוכים של חברות, הקרבה ואהבה. ועל כך שבניינים הם לא באמת הטבע, שבניינים הם רק בזבוז אנרגיה מיותר.
באתר הבניה- נוכל לקרוא לו "אתה"? עומלת אוהבת פועלת, אתה כבר מבין שזו אני. רק מחכה שהצמח יגדל לו מספיק בכדי לקבל את הכבוד האחרון בהפלת הבניין לאלתר, בניתוץ הקירות בכעס על העולם האכזר שתקף את הזרעון הקטן שהיית. במבט אחרון אבחן את ידיי מלאות העלים ואשלח אותן מעלה-מעלה אל עבר השמש. ואנתץ את קירות לבך עד שעיניך הקטנות יסתנוורו מאור הרגש האמיתי.
בגינה הקטנה-נקרא לה ביתך, נחה אוהבת מעמלה הרב- אכן, זו אני. השמש מלטפת את פניה בעוד שורשיה ושורשיך יוצרים רשת של חכמה אינסופית. עוברים ושבים קוראים לנו "ראה ירוקה", אבל אנחנו יודעים שיום אחד- נפיל את כל הבניינים האפורים בעיר הזו לאפר. ונהיה כמו שתמיד נועדנו להיות- רשת שורשים מתחת לאדמה.
| |
נוער הגבעות
ביציאה מוואדי ערה, היכן שההרים מתחילים להתפתל ולא רואים את השמיים- צריך רק טיפה של אמונה בכדי לדעת שהאוטובוס לא הולך להתהפך והשמיים לא יהפכו להיות הקרקע. בחורף, כשהירוק והאפור נפגשים- מרגישים לרגע אחד בארץ אחרת. ונזכרים לרגע שעבור רבים אחרים לאדמה הזו קוראים בשם אחר.
ביציאה מוואדי ערה, היכן שהראש מתחיל להסתחרר והמציאות והדמיון מתערבבים להם כמו שמן ומים שנהיים לאמולסיה- אני מתחילה להאמין שאולי גם הטוב הוא לא טוב והרע הוא לא רע. ושכל טוב, הוא הרע של האחר. וכל רע, הוא הטוב של האחר.
ביציאה מוואדי ערה, היכן שנגמר הפחד ומתחיל שחר ילדותי- אני מבינה שרק קו האופק הוא המעניק תקווה לי ולילדים מהצד השני. רגליי כמו רגליהם חבטו בכרי הדשא של האדמה הזו, חזרו על עקבות סבי-סבינו ורצו אל עבר הלא נודע באמונה שלמה.
ביציאה מוואדי ערה, אני מעניקה לעצמי את הזכות להסתחרר לרגעים ספורים ולחזור אל רגעי טרום הבריאה. השמיים לא מופרדים מהמים והאופק הוא רק קו דמיוני שאיתו אנו מנסים להכיל את המציאות. אני לוקחת נשימה עמוקה ביציאה ממחילת הארנב הזו, ופוקחת את עיני בחוזקה בניסיון לחדד את מראה הכאן ועכשיו. יש לנו דרכים ארוכות לעשות בגבעות הללו, והן לא יעשו ברגליים שבחרו שוב ושוב באוטובוסים על פני צעדים יחפים על אבנים לוהטות.
| |
רגע של כנות (מבלי יצירתיות ממסכת, לשם שינוי)
אני מפחדת ש
לעולם לא אצליח להכיל את כל הטוב
ולעולם לא אצליח להוציא מתוכי את כל הרע
שלעולם לא אוכל לחוות רגע, את הכאן ועכשיו,
כיוון שהוא יהיה מורכב רק ממחשבה
שלא אוכל לצחוק מכל הלב
לאהוב מכולו
ולבכות מהפינות מלאות הכאב
שלא אוכל לפרוץ גבולות- של עצמי ושל העולם
שלא אוכל לבטוח באף אדם
שלא אוכל לשלוט במפלצת שמתחבאת לה בפנים
שאבין שהאכלתי את עצמי ואת כולם שקרים
שאאבד הכל, ואבין שמעולם לא היה לי דבר
שאפסיק להאמין שמותר ואפשר
שאלך רק אחרי ה"אין" ולא אחרי ה"יש"
שלא אדע לעולם עזרה לבקש
שאמשיך לבוש לי בעצמי וביצירותיי
שלא אדע להגיד לאנשים שעושים לי רע "דיי"
שלא אוכל להתספק אף פעם ב"אולי"
שאמשיך להיות עיוורת למימדים הנעלים של היקום
שלא אוכל לאחר נפילותיי לקום
שלא אבטח בעצמי מספיק בכדי להעז
שאסתפק בנוף שיעניק לי מחשבי בין ארבעת הקירות
שלא אוכל את כל היופי בעולם לראות
שאהיה רק אני כל חיי וזה יגמר רק בזאת
במקום להשאיר חותם בעולם
ולדעת שיכלתי לעשות ניסים ונפלאות.
הפתאטיות שלי הורסת אותי מבפנים.
| |
משקפיים
גם הכף חתכה אותי בחניכיים. לקחתי אותה במיוחד, כדי שלא תדקור כמו המזלג והסכין. אבל כנראה שמה שצריך לקרות- קורה, ומי שצריך להפצע- נפצע.
דיממתי. דיממתי כי הייתי צריכה להקיז דם, גם אם איני יודעת מדוע. וכשהרכבתי את משקפיי החדשות בכדי להביט בעצמי במראה- לא ראיתי דבר, רק את שפתיי השלמות. אך טעם הדם, הברזלי, המוכר כל כך, עדיין נשאר בפי ועורר בי רתיעה.
והנה דמותי עומדת שם ומביטה בעצמה בפליאה. וחושבת, על משקפיים וזוויות. "יפה לך" מלמלה אחת העובדות בזמן שטיפת הידיים, והלכה. ראתה אותי אחרת, בגלל אביזר מלאכותי חדש. ואני, אני רואה רק את עצמי ואת הפצעים שאיש לא רואה או טועם מלבדי.
שהרי, אני, אני רואה את העולם עקום. מטושטש. כך אני מטבעי, כך תמיד הייתי. אולי בחרתי, כמו מרבית חבריי הממושקפים, להשתמש באמצעי בכדי ליישר את העולם. אך בפנים, עמוק, ראייתי עדיין לוקה בחסר. ולפעמים, כשאני רוצה להיות אני- אני מסירה את המשקפיים על אף שאני יפה יותר איתן. "הן נותנות לך אופי, צורה" כולם אומרים. גם אני חושבת, שהן מאירות את פניי. הופכות אותי ל...מאושרת יותר בעיני אחרים. אולי גם בעיני עצמי.
לאחרונה לא יכלתי עוד להסתובב עם משקפיי. הרגשתי את השקר בכל נים ונים ורציתי לצעוק בכל הכוח- "אני רואה את העולם עקום, ודיי! זו אני, גברת מטושטשת. כך אני רואה וזה הכל. זה מה שמייחד אותי!". אך במקום זאת, חייכתי, ושמתי את משקפי השמש. שיסתירו, שלא יראו מבחוץ את הדרך בה אני בוחרת להביט. קצת עקום, עם נטיה קטנה שמאלה.
אני רואה את כל אותם האנשים שמשלמים אלפי שקלים ועומדים בתור ליישור ראיית העולם שלהם באמצעות לייזר חדשני. לעיתים אני לוחשת להם "עם המשקפיים אתם יפים יותר, זה מכניס מעט אופי לפנים". אך מה שבאמת נהדר במשקפיים, הוא שניתן להסיר אותן בכל רגע. לראות את העולם מטושטש ועקום, ולהבין שכך הוא וכך תמיד יהיה. אחרי שטיפת הפנים יחזרו המשקפיים למקומם, ואני אשוב לכיסאי בעבודה. לא לפניי שאניח את המשקפיים בצד רק רק לדקה, כדי לראות את העבודה כמו שהיא.
הבל.
| |
סיפור סינדרלה
סינדרלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. קומתה קטנה, ונראית אף יותר עקב גבה מכופף. אפה מזכיר במעט אף מכשפה, שיערה מדובלל וידיה נמצאות במעין שילוב נאומי תמידי. סינדרלה הייתה דחויה מאז ומעולם, מוזרותה נבעה בעיקר מחכמתה הרבה, אך לא ניתן היה להתעלם ממראה הלא מושך. לרוב, היא נתפסה כאדם מתנשא ועוקצני, על אף שניחנה בלב זהב שברירי והברקות שרק חיכו לאדם שישמע אותן. "היא לעולם לא תמצא אף אחד" אמרו כל חברותיי, שאף הן ניחנו בלב מוזהב, מאחורי גבה. ליבי נצבט תמידית כאשר ריכלו עליה, ולעיתים...לעיתים חטאתי בכך גם אני.
סינדלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. בזמן שכולם היו משקרים- היא הייתה רק עצמה. ובכל בוקר כאשר פתחו כל הבנות את צנצנות חומרי האיפור, פתחה היא את ליבה. ובכוח בלתי נלאה של התמדה ואמונה, לא סגרה אף פתח לאף אדם והמשיכה בדרכה. עד אשר, הגיע אחד, ביישן וצמא. ולפתע ראה מול עיניו מעיין נובע של ידע בלתי נדלה, מוגש בחיוך. היא רק חיכתה לו, הוא ידע. ידיה כבר היו בתנוחת הנאום המפורסמת. ושפתיה, הקצת מוזרות, נעו ללא הפסקה. כששתה ממנה ידע שלעולם לא ירצה ללגום ממעיין אחר שוב, והיא ידעה שלעולם לא תמצא אוזניים אחרות שיאדימו מאהבה בתגובה לדבריה.
סינדרלה הפרטית שלי תמיד הייתה מוזרה. בזמן שכל הסינדלות האחרות התעסקו בצבעים, היא שברה את המראה. היא והנסיך מסתובבים ערב ערב בגבעות הנדירות של מישור החוף, זוכים למבטים תוהים על השילוב המוזר של אביר תכול עיניים ובהיר שיער עם מכשפונת קטנה ועקומה. ערב ערב, כשמגיעים הם למזרקה, נשקפות להם דמויות היפה והיפה. ומסביב- הרבה חיות, שמביטות בקנאה ובחוסר הבנה. ומאושר להם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
