Rivendell

היא התרכזה בכל כוחה בחישוק.
הוא היה גבוהה ממנה בכמעט חצי גוף, בוער כולו באש כחולה. סביב היה קהל, חצי מתייחס וחצי מתעלם. אך כפי שהחישוק היה תלוי כך, באוויר- כך היה תלוי גם עולמה. היא כופפה את גופה לאחור, נשמה נשימה עמוקה ופתחה בריצת אמוק. מחצית מעיני הקהל הרדום הביטו בה כעת, בעודה משתמשת בתנופה שצברה ומכוונת את גופה בין הלהבות. עיניה בערו גם הן בזיק פראי, חייתי- בעוד גבה התקער בקשת חתולית. כשהבינה כי הצליחה לשחל גופה בין החישוק, עבר בה רעד קל. היא ידעה כי אם תשקע באותה תחושת הקלה, שרירי גופה ירפו עצמם אוטומטית ובערת הלהבות תכה בה. היא הצמידה בקרכיה וקרסוליה, מתחה ידיה אל עבר האדמה ובלמה את נפילתה לאחור בסיבוב מושלם. רק כאשר רגליה נגעו בקרקע, יכלה לנשום לרווחה. לרגע שכחה כי ישנה שרשרת בוערת סביב צווארה, אך בעליה הזכיר לה זאת במהרה על ידי משיכה חזקה וצורבת. "מרהיבים הם בני האדם, הלא הם?" אמר למבקר רם מעלה, "צריכים רק מזון, מים ומקום לישון- ויכולים לעשות דברים מרהיבים עם גופם". המבקר הביט בה בעיניו האדומות והגדולות, פאות לחייו המסולסלות הראו כי הוא מאותם גזעי היקום הותיקים ביותר. לרגע, דמיינה כי ראתה זיק כחול בעיניו, אנושי. כאילו רצה לשאול האם זה אכן כל מה שצריך זן האדם. הדהד בה עוד זכרון ישן, על ריצה בשטחים אינסופיים ללא כבל. אך היה זה זכרון אבות, שנחרט בגנים ולא בתאי הנסיון. הבעלים זרק לעברה קרטון הזנה, הנוזל היחיד ממנו התקיימה כל חייה, ונעל אותה בתא בין כל שאר בעלי המחיה. פעם, בעבר, קראו להם בעלי-חיים. בעלי הזכות לחיות, בעלי הפריווילגיה לחוש באנרגיית החיים פועמת בעורקיהם ומזינה מחשבות ותקוות. היא ועוד אלפי יצורים מכוכבים שונים ומשונים על פני היקום הזה. אך היה זה כה מטופש, לחשוב שבבעלי חיים מכוכבים אחרים, עוצמתיים ככל שיהיו- לא יפעל עקרון הבסיס החייתי והיצרי, לפיו החזק שורד, ישרוד ומנצל- עד אשר מגיע מין חזק יותר. ולה נותר רק לקוות, שהמין המשמיד הבא ינחן בכוחות יקום עתיקים עוד יותר, אלו אשר הלכו ונכחדו ככל שעלתה העוצמה. אך יהיה זה נאיבי, לקוות לחמלה ותקווה.

-

ההודעה של נאסא משמחת אותי מאוד. 

מחכה ליום שבו לא אשמע משוגעת, כאשר אספר שאני מאמינה בכל רמ"ח איברי שישנם חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, וכי רוב הסיכויים שהגיעו לכאן לא מעט.

וזה כאילו

אני לא שייכת 

יותר

לא לכאן

ולא לשום

מקום

והמוסיקה

הישנה

לוקחת אותי

לריק

אי שם

היכן 

שלא נברא

דבר

ודאי לא

אדם

והמילים

מיותרות הן

כשאין

מה לתאר

או מה לתקשר

והמוות

נראה מלא יותר

מהאין

שנכנס

ויוצא

בנשימות ארוכות

מלאות

חמצן ריק

בלי חלקיקי

אנשים

או צמחים

והחלל העמוק

שאני בתוכו

נפער בתוכי

ואני כמעט

אינסוף

ניסיתי להקיף עצמי בבועת סבון. העולם נשמע עמום סביבי, והחמצן הולך ואוזל. קולות התרפקות צללי החושך כמעט צפנו רק בכוחם את מגננתי. הבטתי סביבי, אל שכניי בפס הייצור על כדור "ארץ"- וראיתי שלל מגננות. בועות זכוכית מבריקות, בועות מתכת אטומות, תאי זהב מרובעים ומנצנצים ותאי כסף חנוקים. לעיתים הוזנו האנשים בכפיה שלא בידיעתם- על ידי צינורות שניפחו את בטנם בדפים מודפסים עם מספרים חסרי ערך, סמלי סטטוס ריקים מתוכן שהתחלפו על בסיס יומי ועניבות חונקות. ואני, שלא ידעתי מהי ההגנה הטובה ביותר עבורי- שאפתי לנסות את כולן מהר ככל האפשר בכדי לבחור בטובה ביותר. תחילה בחרתי בבועות השקופות, אך קול השחור נשמע חד ומלגלג מידי דרכן. הרי, בידיהם כל הרע שבעולם הופך לטוב וכל הטוב לרע. אז בחרתי בבועות אטומות, חזקות, עכורות. מילאתי בחזזיות, הקמתי יערות קטנים כגדולים. אבל שחור כשחור, יודע גם לחסום את השמש ולזהם את מי התהום. אז בחרתי בבועות הניירות המודפסים. וכשבטני לא ידעה עוד שאת לכל אותם מטבעות הבל, בחרתי בחומות טיפוסיות לגילי. עשויות לבנים לבנים, ציורים ציורים של תהיות ותקוות. אך השארתי בועית ברזל קטנה, סביב הלב. וגם אותן החומות מתפוררות כי השחור לומד את מרכיביהן מהר כאשר כולם שואפים לאותו כיוון אך לחוד. והתקווה להגנה, היא כמעט אזלה לי. עד שיד צל שחור משחור תפסה בגרוני וגרמה לי להביט בעיניה הלא קיימות. והבנתי, שמעולם לא שאלתי את השאלות הנכונות. כל חיינו הקדשנו להתגוננות בפני כוחות שלא ידענו מהם ומה מקורם, לא הקדשנו רגע למחשבה על מהות ההתגוננות או האם היא הכרחית. באנו דרך בועה מתפוצצת ושאפנו להשאב לאחת לכל שאר חיינו, כאילו האוויר הוא זה שמרעיל נשמתינו כאשר הוא מורכב מחלקיקים שפורקו מאיתנו בלבד. ידו של השחור הרפתה במעט, ראשי הסתחרר אך עיני יכלו להשבע כי היא התבהרה ככל שעבר הזמן. השחור שאינו שחור יותר- שיקף אליי אור שאין בו סוף, והסתחרר. צדו האחד שחור, והשני מואר. ממש כמותי.