הבנתי בסוף השבוע הזה מה אנשים יעשו כדי שמציאות שהם נמצאים בה לא יסחררו אותם.
הבית יכול להתפרק ורוחות סוערות בחוץ סוחפות את מה שהם היו רגילים להכיר אבל הם ישארו בשלהם כי הם לא רוצים לאבד את השליטה היקרה שלהם.
הגיע הזמן שאנשים יתעוררו ויסתכלו טוב טוב על העולם שבחוץ כי הוא אמיתי והוא המציאות שאנחנו חיים בה.
יש כל כך הרבה מקרים קלאסיים לתופעה הזאת. קחו לדוגמא את החור באוזון. אולי יש כאלה שלא יודעת בידיוק מהי התופעה הזו ומה היא עוד תעולל לנו אבל הם מבינים טיפה, אני בטוחה.
אבל מבחינתם זה עוד רחוק, העולם חי טוב והוא בריא. אבל הם לא מודעים לכך שזה ממש לא ככה. העולם נתן לנו את האפשרות לחיות בתוכו.
וכשאני אומרת עולם אני מתכוונת פיזית לכדור הארץ. הוא נתן לנו מתנה ואנחנו פשוט ממשיכים לדרוך עליה כאילו היא לא שווה כלום אבל היא שווה חיים.
העולם לא שייך לאף אחד, בעיקר לא לבני האדם. האנושיים יודעים להרוס, הם מקצועיים בזה.
להרסניים האלה יש כל כך הרבה מזל שביניהם נולדו כאלה שאכפת להם ושמחוברים למציאות, שיודעים מה קורה בחוץ ומבינים את ההשפעה.
אולי אני קצת ביקורתית אבל האנושות כולה לא במצב שאפשר להיות נחמדים.
אחת הסיבות שאני לא מעוניינת להביא ילדים לעולם היא בעצם שאני עושה טובה לביציות הקטנות בתוכי. לאיזה עולם בידיוק אני אמורה להביא אותם על מנת שהם יגדלו כמו שצריך, בריאים ואנשים טובים ונחמדים ? בעולם העתידי זה ממש לא הולך לקרות.
עוד 50,60 שנה בראש שלי אני רואה רק שחור, שום קמצוץ של ירוק באופן. הים אפרורי ורעיל ובמלחמת האוויר, הפחמן דו חמצני והחנקן מביסים את החמצן היקר לנו מכל. בעלי חיים ממזמן נשכחו, אולי כמה ג'וקים קטנים אבל השאר, הכל נעלם.
אנשים מתעסקים יותר מידי בדברים הלא נכונים, ובגלל זה הכדור הארץ הנחמד שעשה לנו טובה ונתן לנו חיים נהרס.
ואני מתאבלת יום יום על כך.
אבל אנשים לא רוצים לדעת כי הם לא רוצים לאבד שליטה על החיים שיש להם עכשיו. הם רוצים הכל מושלם. לאכול את העוגהרק לעצמם ולהשאיר אותה שלמה.
אבל הגורל פה יושב ומסתלבט על כולנו, מחכה לראות את האנושות מאבדת את הכל והיא יכולה להאשים רק את עצמה.
אבל - האנושות עושה גם כמה דברים נפלאים על הדך להרס כדור הארץ. רק חבל שאלה כל כך מועטים ביחס להרס.
אם נלך להכשחה יותר ספציפית, נראה שגם בחיינו אחנו מכחישים את מה שאנחנו רוצים ופתאום העולם קל יותר. אבל הפלא ופלא המציאות עדיין אפורה.
הבית שלי, המשפחה שלי מתפרקת מול עיניי כולנו אבל אנחנו לא עושים כלום. לי ספציפית לא בידיוק מזיז גיד כי אני הכבשה השחורה, אני רובוט שלי רגשות או שכל אם נצטט את אחותי אבל איפשהוא אני יודעת שאני הכי רחוקה מכולם אז אולי זה נכון כלפיהם.
תמיד חשבתי שתפקיד ההורים זה לשמור על הבית יציב מבחינה נפשית,כלכלית אז כנראה ההורים שלי נכשלים.
אם רק היה לי את אומץך להגיד את מה שאני רוצה מול הפרצוף הצבוע שלהם מבלי להתפוצץ רגשית, אבל הם לא רוצים לדעת, לא רוצים לשמוע ולא רוצים להבין שהמציאות היא לא בידיוק מה שהם חושבים ושהם חיים חיים מזויפים ולדברי גרי המבורגרי שאני חולה עליו, אתה יכול למתוח את הגומי,ולמתוח, לשחק איתו ואתה יכול גם לקפוץ בגומי אבל בסוף הוא יוציא לך שתי עיניים. לא חבל ?
אז אם קראתם את זה ואולי הזדהתם אם דברי, תתעוררו ותסתכלו מחוץ לחלון ותכירו את החיים החדשים שלכם. אני יודעת שעשיתי את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
