| 7/2014
אני הולך לאט, אבל אני אף פעם לא הולך לאחור.
אני מחכה שדברים ישתנו, ובינתיים שורפת גשרים. זה יכל להיות דבר טוב, אם לא הייתי שורפת גשרים שכל כך חשובים לי ועיקריים, ואם לא הייתי מרגישה מאוכזבת כל פעם מחדש. אני נתקעת את ההרגשה המתסכלת הזו שבא לי להעיף לעצמי סטירה, חזקה ומצלצלת ולהעיר את עצמי. אבל אני ערנית ומודעת לחלוטין, ואני פשוט לא מצליחה לשלוט בהכל. המחשבות פשוט נמחקות לי מהראש, ואני נכבית.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שאני צריכה הקלה. אבל זה לא נכון, אני צריכה איזון, שליטה. אין הקלות, אין וויתורים, כי זה פשוט לא עובד. זה אף פעם לא נגמר ברק עוד ביס אחד, שערה אחת או טקס אחד. זה רק מכניס אותי למעגלים שלוקח לי שבועות לצאת מהם, ובינתיים אני מטפסת על קירות. אני כותבת פוסטים מחזקים ומשננת בראש מנטרות ומנסה לשרוד.
זין על זה.
אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות חזקה. וכשמביטים לקשיים בעיניים מבינים שזה כלום. אם אני אקבל התקף חרדה, אני אתמודד. זה לא יהיה נעים, אבל אני אקבל את זה ואמשיך הלאה. ואותו הדבר לגבי כל תחושה קשה שיכולה להיות לי. ברגע שאני מקבלת את זה, אני לא נותנת לזה לשלוט בי יותר. והיי, אחרי כל התחושות האלו, ישאר מקום רק לרגשות החיוביים, ולכל הדברים הטובים שקורים לי.
לכל היופי שיש. והוא תמיד שם, פשוט צריך להסתכל.
| |
עוד קצת
עוד שנתיים אני אסיים עם כל זה, ואני אוכל לעבור הלאה.
עוד שנה, אני עדיין אזכור את היום הזה, אבל זה יהיה מטושטש ואני אהיה בסדר.
עוד עשר שעות אני אקום מהמיטה, ואני אתלבש ואוכל ואחייך ואני אעשה מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר.
(מתישהו) אני אשתפר.
עוד מעט אני אהיה חזקה.
צריך עוד לא לוותר,
רק עוד קצת.
| |
עצבים מרוטים.
אני בן אדם "שאנטי", מהסוג שמאמין שהכל באמת יהיה בסדר, שנשאר רגוע למרות כל הלחצים, ולא ממהר לשום מקום. עם האופי הזה, זה די מגוחך לסבול מחרדה. אבל הרי השורש של העניין זה חוסר הרציונליות. הרי אני לא באמת מאמינה שמספר "לא טוב" של תיקיות בלפטופ יגרום להבדל כלשהו בחיי. וגם לא שאם אני לא אכבה ואדליק את האור "עד שזה מרגיש נכון", לא יתן יותר השפעה מאשר הפעם הראשונה שלחצתי על המתג. אבל ברגע הספציפי הזה ההיגיון יוצא לחופשה, והמספר 31 (שאני נאבקת לכתוב אותו בפוסט, דרך אגב), נראה כמו הקץ, מרגיש כמו גיהינום ונותן סיבה טובה לריאות שלי להפסיק לנשום ולגוף שלי לקרוס.
לפעמים זה לא שם. היו תקופות בחיי שהמאבקים היו קצת פחותים, היו תקופות שהיה קל יותר. אבל זה כמו להסתובב עם חבל כרוך סביב הצוואר, שמישהו אחר מחזיק את הקצוות. הוא יכול להחליט לחנוק אותך סתם ככה, וכל מה שאתה תעשה זה להתפתל ולהילחם על כל נשימה.
בדרך אתה לומד לעשות את התנועות שיגרמו לחבל להיות קצת רופף יותר, כמו להימנע מלהדליק את האור, או לכתוב קבצים, או לאכול מאכלים מסוימים. או לדבר עם אנשים, לצאת החוצה, להביט במראה או לשים מצעים על המיטה. רשימה בלתי נגמרת של דברים שנראים כל כך פשוטים, והם רחוקים מכך. אבל זה לא הפתרון, זו ההתעלמות. זה האבסורד של לקבל התקף חרדה בגלל החרדה מהתקף החרדה שבא. וזה האבסורד שאני חיה אותו כל יום. ואני ממשיכה לצחוק, אבל בחיי, הבדיחה הזו כבר לא מצחיקה יותר.
בכלל לא.
(זה רק מספר, זה רק מספר, זה רק מספר).
(זה רק מספר, רק מספר, רק מספר, רק מספר, רק מספר)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בתולת הברזל