בכל יום חמישי אני עולה על האוטובוס, ומתיישבת בכיסא מול הפסיכולוגית. אנחנו מדברות הרבה, או שיותר נכון להגיד שאני. על המצב בבית, על הפעמים שהכעס חונק את הגרון, על האובססיות. פעם זה הרגיש כמו ניקוי פצעים, והיום התחושה היא שזה גירום על עור שהחלים מזמן, ויוצרת רק שריטות קלות ולא יותר. 
בעוד מספר קטן של חודשים אני אהיה עם הפסיכולוגית כבר שמונה חודשים, דבר שאומר שאני בוודאי אמורה להרגיש יותר טוב, ונותן תירוץ נפלא למערכת הבריאות הציבורית להקיא אותי החוצה. לפני כמה חודשים אמרתי למשפחה שאני אפסיק את הטיפולים הפסיכולוגיים אחרי זה, והם לא האמינו. הם חושבים שאני ברברנית אידיאליסטית, והרי כמה פעמים אמרתי את זה בעבר ושיניתי את דעתי.
והיום, כשאני אומרת את זה, אני רואה בעיניהם שהם מאמינים. השינוי שעברתי בשנה האחרונה הוא גדול ביותר, ואני בן אדם שונה לחלוטין. הפצעים הם אותם פצעים, אבל למדתי להתמודד. כי זה מה יש. כי אני לא רוצה להיות חולה יותר, וכי אני היחידה שהופכת אותי לקורבן בסיטואציה. ואת ההבנה המדהימה הזו אני לא זוקפת לזכות עשרות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שראיתי בשנים האחרונות, אלא לעצמי בלבד. כי אני מסוגלת, ומעבר לכך שהוכחתי למשפחה הסקפטית, הוכחתי את זה לעצמי.
יש חשש קטן לעיתים, כי זה  החיים שאני מכירה. מעבר בין רופא ראשון לשני, ובין אבחנה לאבחנה. לפחד בכל פעם שיש פצע חשוד בכך שאני עומדת להתפגר זה היה חלק כל כך נכבד מהחיים שלי, עד שזה נהפך לחלק ממני. אבל אני בן אדם מעבר לכל זה, וזה לא החיים שאני רוצה, או צריכה. ראיתי אנשים כאלו, הבטתי להם בעינים, וגם אם זה לא נעים או פולקטלי קורקט, ראיתי את החולי והשיגעון. וזה דבר שאין בעיניים שלי.

אנשים אחרים מבטיחים לאחרים שהדברים ישתפרו; אני לא עושה את זה. כי הרי אם דברים תמיד משתפרים, לא היינו במקום החשוך הזה. אבל דברים משתנים. וגם כשנראה שהתקף החרדה יהרוג אותך, וכשהערפל של הדיכאון יעטוף אותך לנצח, הוא לא. ולדעת את זה שתמיד ניתן להפוך את השולחן ולשבור את החוקים, זה הדבר היחידי שיעזור לך להתקדם. אם תמיד תסתכל על אנשים אחרים ותהיה בטוח שהם יודעים יותר וצודקים יותר, דנת את עצמך לסבל. אם יש משהו שלמדתי, זה תמיד לקרוא תיגר על מה שלא תואם את האבחנות שלי. גם הרופאים הכי דגולים הם בסך הכל אנשים.