לפני 4 חודשים, אחרי משמרת לילה ארוכה והמתנה לבדיקה בבי"ח, מצאתי את עצמי כותבת פוסט. רציתי להעלות אותו, אבל שכחתי, ואחותי שמצאה אותו אצלה בנייד (ואני עדיין לא יודעת איך) הזכירה לי על קיומו. אז בגלל שמגיע לו להתפרסם, הנה הוא:
אתם יודעים איך זה מרגיש כשרכבת דוהרת לתוך מחסום? אני אסביר לכם- זה כשאני מנסה להיכנס להריון, מנסה ויודעת שזה יקח זמן, אבל בפנים מקווה שאולי אצלי זה יהיה אחרת, שאני אשבור את הסטטיסטיקה המזדיינת הזאת, שאני אצליח כמו שאחותי ל-pcos הצליחה (פעמיים!!), שאני עדיין צעירה והגוף בריא, שאני יכולה כי הגוף שלי נועד לזה.. ואז אני שומעת על בת דודה של בעלי שהתחתנה שבוע לפנינו שהיא בהריון כבר בחודש חמישי, ואז על חברה טובה לקורס שהיא כבר בהריון בחודש רביעי, ושבוע אחר כך על עוד חברה טובה מהלימודים שגם היא פתאום בשבוע 15, ופתאום כל מי שהייתה בצד שלי של המתרס כבר חותרת רחוק ממני אל עבר היעד הנכסף הזה שנקרא ילדים.
ואולי אם לא הייתי חיה בישראל עם כל הלחץ הזה, אולי זה לא היה מפריע לי, אולי הייתי מצליחה לפרגן כמו שמגיע להן כי באמת כולן כבר בנות 28+.. אולי אז הייתי מרגישה שמחה בשבילן ולא מאחלת בסתר לבי שגם להן היה מגיע להיות קצת קשה כמוני, כי למה רק לי מגיע לסבול? מההמתנה הבלתי נסבלת, חוסר הוודאות המעיק, הידיעה שמצפים לי חודשים ארוכים של טיפולים הורמונליים שעשויים עוד לחשוף אותי לסרטים שונים, וכל זה בשביל מה?!
אז אני בת 24, אז סיימתי תואר ואני מגשימה את הקריירה המקצועית שלי, אז מה? למה כל הלחץ הזה ש"ברגע שמסתדרים" כבר צריך לדחוף ילדים החוצה?! ולמה זה שאני מסודרת לא עושה חסד עם הגיל שלי?
אני רוצה ילד בכל ליבי, תמיד רציתי, תמיד ידעתי שזה הייעוד שלי, וכמה שיותר גם יותר וטב, אבל למה אני לא מצליחה להינות ממה שיש לי? למה כל הזמן לחשוב עוד צעד קדימה? סיימנו תיכון, הלאה שירות לאומי, סיימנו שירות הלאה לעבודה, חסכנו כסף יאללה לטיול, נגמר הטיול חזרה ללימודים, נגמר התואר למצוא עבודה, מצאתי עבודה לעשות קורס על בסיסי, עושה קורס אז יאללה כבר אפשר ילד- אההה רגע, זה לא כך כך הולך לי פתאום. הופ, הנה רכבת דהרת שנתקעת לי ברחם. והנה תראי איזה יופי היא נכנסה להריון, אוי וגם זאת כבר סוגרת טרימסטר, או הנה עוד אחת, ואל תשכחי את החברה הטובה מהלימודים שטסת בשבילה.. אויי כמה נחמד להן עם הבטן ההריוני וכאבי הגב שלהן.. גם אני רוצה הריון, גם אני רוצה לידה, גם אני רוצה ילד! למה אין לי ילד?!
אומרים ש"כל עכבה לטובה"... עד עכשיו המשפט הזה באמת הוכיח את עצמו, אבל למה בנושא כל כך רגיש? למה ברחם ובשחלות הכושלות שלי? למה הרכבת הזאת לא ממשיכה לנסוע?
אני לא יודעת למה... אני יודעת למה.. אבל אני לא זוכרת ולא אוהבת לחשוב על זה, שנולדתי למשפחה עם בעיות שחלתיות, שהגורל שלי כבר נחרץ מראש (אבל מסתבר שאחותי פסחה על הסטטיסטיקה המשפחתית), שאולי אני בכלל עושה את זה לעצמי ושזה בכלל העונש שלי על זה שלחצתי בהתחלה על בעלי להתחיל עם ילדים. כנראה שזה מה שמגיע לי.. כשאני שיכנעתי אותו בהן צדק שזה יקח לנו חודשים ארוכים, והנה, הנבואה מגשימה את עצמה. כי זהו גלגל החיים.. יש גבול לכמות הביצים שאפשר לשים בסל, בסוף הן נופלות ונשברות, בדיוק כמו הלב שלי בכל פעם שאני מגלה על עוד מישהי שהיא בהריון.. נפילה.. ושבר.. דמעות בעיניים.. אפילו קצת רחמים עצמיים.. כעס.. על ההתנהגות שלי, ועל המצב הנוכחי... השלמה.. ועצב... מה שנשאר בסוף זה רק העצב. חלול, חודר עמוק יורת מפעם לפעם, פוער חורים בלב שלי כדי שאני לא אשכח אף פעם..
כי הדשא של השכן ירוק יותר, גם אם בשלי כבר צומחים פרחים...
אבל מבין הכל, אתם יודעים מה הדבר הכי נורא? הכי נורא... זה הבדידות.. אין לי עם מי לדבר על זה באמת. אין מי שאני מרגישה מספיק פתוחה לבכות על הכתף שלו... וגם לא בעלי, שהוא השותף שלי לחיים והחבר הכי טוב שלי, גם הוא לא מבין ללבי. כי כשאני מספרת לו בעצב על עוד מישהי בהריון, הוא מנסה לעודד אותי במילים הכי לא מעודדות- "זאת לא אשמתך... אי אפשר להתבאס מכל אישה בהריון..." ועוד אי אלו פניני חוכמה..
אז עם מי יש לי להתייעץ? ולמי אני אספר? לאחותי? סיפור ההצלחה של המשפחה.. או עם גיסתי שהייתה בעצמה שנתיים בטיפולים?.. עם החברה הכי טובה שלי שאני מדברת איתה פעם בחודש? או אולי עם אמא שלי שתיכנס ללחץ? אז בעצם מי נשאר?... אתם... אנשים אנונימיים שאולי או שלא קוראים את הפוסט הזה.. או אולי אני בעצם כותבת לרשת... ליקום הקטן שלנו... אלה שנולדו לדור המחשב וההטטריס.. ממני אל הרשת ומהרשת למישהו שאולי יבין אותי..
כמו ששר ביאליק:
"ותחת פטיש צורתיי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור-עזי,
זה הניצוף עף, ניתז על-עיני,
ומעיני לחרוזי.
ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור השכם אצתיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבערה אשלם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
