כשהחיים מכים בך כמו רכבת דוהרת

אני בת 24, מאזור לא חשוב בארץ, עובדת כאחות בבית חולים לא גדול, נשואה כמעט שנה, ותוהה לעצמי לאן נכנסתי...

כל הזמן אמרו עליי שאני "בוגרת", מעין הגדרה שכפתה את עצמה עליי, ואז פתאום מלהנות מ"הבגרות" שלי, הפכתי לעבד שלה. סיימתי את הלימודים בבמוצע סביר + (בהתייחס לשאר הפעילויות שעסקתי בהן בתיכון), עשיתי שירות לאומי שנה, עבדתי שנה נוספת, טסתי לטיול בארץ נידחת, ומשם הדרך לקרירה הייתה כבר סלולה- 4 שנות לימודי סיעוד עם תואר ראשון. בין לבין, התחתנתי עם בחיר לבי, השתתפתי בלידות של האחיינים שלי, גרתי שנה לבד, עברתי לעיר אחרת. בקיצור, עד גיל 24 כבר הספקתי הרבה. יש שיגדיו יותר מדי. וכשאני רוצה לעשות את הצעד הבא- להביא ילדים לעולם, אני כבר מקבלת ממש נזיפות מהסביבה שלי:

"את עוד צעירה" "אני במקומך הייתי מחכה עד גיל 30 לפחות" "לאן את ממהרת?" "לא בא לך להנות מהחיים?" ועוד ועוד אי אלו פניני חוכמה.

אז לכל אותם מעירים יקרים- תודה רבה על ההתחשבות שלכם בזמן הפרטי שלי, אבל אני מאמינה שבשביל לעשות ילדים צריך להספיק כמה וכמה דברים, או לפחות להגיע ל"בגרות" מסויימת, כמו שאתם רואים, שאני בהחלט ניחנתי בה. אז דיי, צאו לי מהרחם בבקשה, תפסיקו לשפוט אותי על מה אני עושה ולא עושה בגיל 24, תפסיקו לערוג בזכרונות שלכם לתקופה בה אתם ישנתם עד 4 אחה"צ בלי מחויבויות אחרות, פשוט תרדו לי מהווריד.

במקום זה, הייתי רוצה שמישהו באמת יגיד לי למה לצפות בנישואים, או יותר נכון למה לא לצפות...

בעלי בן 26, סטונדט (לעוד הרבה זמן)ֿ, מבלה את מרבית ימיו בלימודים, הרחק מהבית הצנוע בן 2 החדרים שלנו. אני שעובדת ב-100% משרה (דהיינו- 5 משמרות בשבוע כולל סופש"ים כולל לילות, לא כולל פאנצ'רים) מוצאת את עצמי בבית (בזמן שאני לא עובדת בו) בוהה בטלוויזית הפלאזמה שלי, שתמיד מכוונת לערוץ "קומדי סנטרל" בערגה קשה לעוד תוכנית של "חברים". 

בין תוכניות מעניינות יותר לכאלה שממש חבל לבזבזב עליהן את השורה הזאת, אני מנסה להיות האישה המושלמת- מבשלת מטעמים, אופה, קצת פחות חזקה בסדר וניקיונות אבל בהחלט משתדלת (ולזכותי יאמר שבבית כל כך קטן מספיקה גרב אחת כדי לעשות בלאגן שלם!), מדי פעם מפנקת את בעלי ומביאה לו אוכל ללימודים, מטפחת גינה קטנה, סורגת דברים, או תופרת לפעמים, רואה קצת פורנו כדי לשמור על הלבידו, ובקיצור- מנסה להעסיק את עצמי באינסוף השעות שבעלי לא בבית. וכדי לסבר מעט את האוזן, אני גרה הרחק הרחק ממשפחתי האהובה וחבריי היקרים, כך שלמעשה החבר היחיד שלי, הוא בעלי. והוא באמת החבר שלי, הוא החבר הכי טוב שלי, רק שאני לא רואה אותו. כמעט בכלל. ואז מתוך תסכול מתחילים לריב על שטויות, מחפשים דרכים לשנות את חלוקת התפקידים בבית כדי שאני ארגיש שאני פחות "נדפקת" עם כל עבודות הבית, קובעים תוכניות שכמעט אף פעם לא יוצאות לפועל, וכן הלאה והלאה.

ואתם מבינים, זה לא מה שציפתי, בטח לא מבחור שמגיע מבית מאוד פמניסטי, שהבטיח שיעזור בבית, שיהיה שותף שווה בגידול הילדים (שעוד אין), שיעשה אותי מאושרת כמו שאני עושה אותו... כמו שנאמר בשיר- ".......More than Words"

בפועל, המציאות היא אחרת לגמרי- אני קורעת את התחת בעבודה, מגיעה הביתה והבית מטונף ואין אוכל. מכינה לי אוכל, או שמהעצבים פשוט מוותרת והולכת לישון (ואז הרופאה שלי מתלוננת שאני בתת משקל), קמה בבוקר עם החלטות חדשות- היום אני אסדר כבר את החדר, מספיק עם הכביסה שנערמת, חוזרת הבייתה- עדיין לא שטף את הכלים!, מסרבת להכין לו ארוחת ערב, יושבת על הספה בהפגנתיות- אם הוא לא עושה כלום אז גם אני לא עושה כלום!. וכך עוברים להם הימים, עד שיום אחד אני מתייאשת, מתאכזבת מחדש, מנקה, מבשלת, מסדרת, מטפחת, ובעיקר מרגישה שחזרתי 70 שנה אחורה.

ושלא תבינו לא נכון, אם בהגדרתי הייתי עקרת בית, אז הרי ברור שהייתי מחוייבת לכל מטלות הבית, וגם השנואות ביותר, אבל אני לא, למעשה- אני המפרנסת העיקרית (ולפעמים גם היחידה), אז למה אני צריכה גם לעבוד בחוץ  וגם לעבוד בבית, בלעדית?!

כשהייתי בת 13, עשו מכירה בספריה בתיכון שלי, קניתי שם ספר שנקרא "הליכות הבית" (יצא לאור בשנת 1967, מאת תחיה בת-אורן), וכך בעמוד 8 כתוב:
"...ייתכן כי תעדיפי (ובמקרה שלך אולי בצדק) להתמסר כל כולך לקריירה מחוץ לבית. גם במקרה זה, כדי להצליח בדרך שבחרת בלי לערער את הנישואין, חשוב לך לדעת, שלעולם אינך מחליפה מקצוע כשאת עובדת בחוץ, אלא רק מוסיפה לך מקצוע- נוסף על מקצועך כ"עקרת בית". ואין זה קל."

הו תחיה, תחיה... מה שאת ידעת בשנת 1967, אני הבנתי רק ב-2014....

זה ממש לא קל, ויותר מזה, זה ממש לא קל להודות במציאות. כי למרות שבעלי נורא רוצה ומבטיח ונורא נורא מנסה להשתדל להצליח ולעזור, בסופו של דבר הלימודים מחייבים, ולהגשות זמנים אחרים משלי, ומי שמנצחת בתחרות הזאת, היא לצערי, האוניברסיטה. 

אז הנה כבר יום שישי היום, בעלי כרגיל מחוץ לבית עד שעות הערב, ולתכוניתנו היום:

לסדר את חדר השינה (סוף סוף!!, ולא לעצור באמצע לעיסוקים אחרים!), לסדר את המטבח/סלון/חדר אוכל, לעשות כלים (שונאת!!!!!), לנקות את השירותים והאמבטיה, להציץ על העציצים ולראות שהם חיים, אולי (בעזרת ה' או מרתון חברים) גם לשטוף את הרצפה, צריך גם לבשל "צ'ילי קון קרנה" לארוחת ערב, חמין למחר, להתקלח, לחכות לבעלי בפרצוף כועס/מאוכזב/מוותר על החים האלה שממש לא רציתי לעצמי, לאכול ביחד ארוחת ערב, לישון קצת וללכת למשמרת לילה. 

יאיייי

חלומה של כל אישה......

ניפגש בפעם הבאה