אני מצטערת שאני לאחרונה פחות ופחות הולכת לבית הספר
אני מצטערת שאני צריכה למצוא בתוכי סיבה ממש ממש טובה כדי לקום מהמיטה
מצטערת שאני משקרת לך ולאבא
מצטערת שאני יושבת עכשיו בבית עם רגשות אשם מזעזעות
זה לא כי אין חברים אמא, זה לא כי מישהו צוחק עליי, אני מאוד אהובה ואת יודעת את זה.
אני מרגישה כמו כישלון אמא,
אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, לא משנה כמה אלמד, לא משנה כמה רטלין אני אקח מחברות- אני אגרד את ה70.
ואני לא מסתפקת ב70 אמא, לא ב80, גם לא ב90, כי את לימדת אותי שזה לא מספיק טוב.
ואני מודה לך על כך שתמיד אמרת לי להיות רק 95+.
אבל אמא, לאחרונה זה קשה, קשה לי להתאמץ יותר מכולם ולקבל פחות מכולם.
אני מתהלכת בבית ספר בהרגשת כשלון מוחלטת
ואתם, מורים יקרים שלי, לא עוזרים להרגשת הזאת להיעלם, אתם מחפשים אותי, בואו נדבר גלויות דקה, אתם לא חייבים להתקשר להורים שלי כל פעם שאני לא מגיעה נכון?
לא היה יותר פשוט לקחת אותי לשיחה, לשאול אותי למה אני לא מגיעה, אם הכל בסדר, אולי יש לי בעיות מעבר לשעתיים שלכם על הבוקר?
אולי אני עצובה?
אולי נשארתי אתמול ערה עד מאוד מאוחר כדי לעצור את הדמעות והדם ובגלל זה לא היה לי כח לבוא בבוקר?
הזמן היחיד שאני מרגישה חייה בבית ספר זה בשיעורי תאטרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BreatheMe