הדרך הקסומה שלי לספריה, 10 דקות מהבית, וזה רק אני, הרחוב שלאט לאט מתחיל להתרוקן מאנשים, ומוזיקה.
אני מכורה כמו סם לתחושה הזאת ששיר טוב מתחיל לי בפלייליסט, המזג אוויר מושלם, המוזיקה לא חזקה מיידי ולא חלשה מיידי, לא חשוך מיידי ולא מואר מיידי, לא קר ולא חם, ואני לא חושבת על כלום.
למשך חצי שעה, פעם בשבוע בערך, אני פשוט לא חושבת על כלום.
לא על הלימודים, לא על הבעיות האישיות שלי, לא על העתיד, על כלום. כאילו הגוף שלי הולך בלי נשמה בתוכו.
ואני לא הולכת בשום דרך קיצור, אני רוצה שהדרך הזאת תהיה ארוכה כמה שאפשר.
ואני לא עוצרת גם לדבר עם אף אחד, אני לא רוצה אפילו לראות מישהו שאני מכירה, אני רוצה להיות עם אף אחד, אפילו לא עם עצמי.
ובסיפריה, יש לך הרגשה שכולם נועצים בך עיינים, כאילו את לא כל כך שייכת לפה.
טוב אני לא אשקר, אני לא נראת כמו מישהי שהולכת לסיפריה, אני לא נראת כמו מישהי שקוראת ספרים, אני לא נראת איטיליגנטית ועמוקה.
אני גם בחיים לא התיימרתי לשנות את זה, זה המראה שלי, יש לי מראה של פנים יפות, ושם זה נעצר.
אז אני עולה את השלוש קומות עד לספריית ההשאלה, אני בדרך כלל תמיד יודעת איזה ספר אני לוקחת, תוך 3 דק' מוצאת אותו, ותוך דקה יוצאת משם.
בספריה אני מרגישה שלא מכירים אותי, שאין לי שם, אין לי עבר, אין עליי סטיגמות, אין עליי כלום.
אבל עדיין, אני מרגישה שם לא כל כך שייכת, וזה מה שגורם לי להתמכר לשם כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BreatheMe
