"שמי סטייסי." אני מתרגלת מול המראה כאשר אני פונה לבבואה שלי, אל עיניי הכחולות ושיערי הבלונדיני. "אני בת 15..." פה אני תמיד נתקעת, אין לי מה להגיד על עצמי. כל חיי אני עוברת בין משפחות אומנה מאז הוריי הביולוגיים עזבו אותי כאשר הייתה בסך הכל ילדה קטנה, ילדה שעוד לא עברה הרבה שלבים בחייה, ילדה בת 6. אני כבר לא זוכרת את דמותם של הוריי, לא זוכרת שהיה עוד מישהו הקשור למשפחה.
כמעט כל שנה אני עוברת למשפחת אומנה חדשה כי בסופו של דבר מסיבה לא ברורה אף משפחה לא רצתה אותי, יש בי משהו לא בסדר? זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל פעם מחדש. כאשר אני עוברת בין משפחות אומנה אלו, זה תמיד באותה ארץ ובאותה עיר - קנדה. הסיבה דיי ברורה, העולם השתנה קצת מפעם, כל שטחה של קנדה מחוסה בכדור ענק, כדור שלא ניתן להרסו, הכדור הוא שקוף כך שהשמים נראים לעינינו. יכול להיות שיש בזה יתרון, אך אני לא רואה אותו, אני רואה רק את החסרון היחיד. אי אפשר לצאת מקנדה אפשר רק להיכנס, חוץ ממני כמובן.
אני עוברת עכשיו למשפחת אומנה חדשה, לא כאן, בקנדה, אלא מחוצה לה בגלל שהתחביב שלי הוא קריאת ספרים וראיית סרטים שהם גם כן ישנים, אני לומדת מהם איך לשכנע אנשים, אני חושבת שאני בין האנשים היחידים בעולם שעוד קוראים ספרים, זה ישן כמובן.
זיכרון עולה למוחי, זיכרון של משפחתי הקודמת, המשפחה הזאת לימדה אותי שאני תמיד צריכה להלחם למען מה שאני רוצה, כמובן שהם לא ישבו ולימדו אותי זאת, אלא...
-
"מספיק, אתה לא אבא שלי, אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות." אני צועקת לעבר אבי החורג, מרכוס.
"אני האפוטרופוס שלך, את חייבת להשמע לי ולכל מה שאני ואישתי נגיד לך." הוא צועק בחזרה אליי.
אני מסתכלת מעבר לכתפו, לעבר קארלי, ביתו בת השמונה שלא יכולה להגיד דבר, היא עצמה מפחדת מהורייה.
"אני לא אלך למכור את גופי בשביל שיהיה לכם כסף!" אני צועקת, הדמעות לא זולגות מעיניי, מאחר ואני לא רגישה במיוחד, אני לא בוכה בדרך כלל, הרי עברתי את החלק הכי קשה בחיי, ילדה נטושה על ידי הוריה. "במיוחד כשאתם לא על סף עוני כבד." אני ממשיכה לומר.
"אמרתי לך ללכת לכן את תלכי." הוא צועק וסותר בחוזקה לפניי. אני מרגישה את האודם העולה על לחי השמאלית. כמובן שאני רוצה להחזיר לו וכמובן שאני מסוגלת, אבל הגיע הזמן לשינוי, הזמן שלי לעשות את הצעד וללכת הגיע.
יום למחרת המזוודה הקטנה עם קומץ הבגדים שלי כבר ארוזה.
"אל תלכי, בבקשה." אני שומעת את קארלי ניגשת לדלת של חדרי, אני מסתובבת אל פניה ורואה דמעות זולגות על לחייה.
"קארלי, את יודעת שאני אוהבת אותך אבל אני חייבת." אני מחייכת אלייה ומנגבת את דמעותייה.
"אני לא אסתדר כאן בלעדייך." היא אומרת לי ומחבקת את ידי. אני בכל זאת מחייכת אלייה כי אני יודעת שאם אני לא אחייך היא לא תצליח לחייך בעצמה, אבל בכל זאת, היא צודקת, היא לא תסתדר כאן, ההורים שלה לא התעללו גם בי, אלא גם בה.
"ברגע שאוכל, אבוא לקחת אותך ישר אליי." אני אומרת לה ומחבקת אותה חזק. חיבוק פרידה כואב, אבל אעשה כל מה שבכוחי בשביל להוציא אותה מכאן.
"את מבטיחה?" היא שואלת ומנגבת בעצמה את דמעותייה, ללא עזרה שלי. אני בוהה בה, בעיניה הירוקות ובשיערה הג'ינג'י ושוב מחייכת.
"אני מבטיחה." אני נותנת את מילתי ורואה את החיוך הניצוץ מפיה.
אני לוקחת את המזוודה והולכת, משאירה אותה מאחור, היינו לבד בבית עכשיו, ועכשיו היא תהיה לבד, אבל היא חזקה, היא תשרוד, כמו שאני שרדתי.
-
ביום ההוא הלכתי לגדולי הממשלה והתעקשתי על יציאתי מקנדה ולפתע קיבלתי שיחה מאישה צעירה הנשמעת בסביבות הגיל 25, היא אמרה לי בשיחת טלפון הזאת שהיא שמעה שעברתי בין הרבה משפחות אומנה ושהיא רוצה לאמץ אותי ושבכל מקרה היא עקרה.
"אני רוצה לדעת למה כולם משאירים אותך מאחור, למה ילדה כמוך אמורה לעבור את כל מה שעברה." היא אמרה לי בשיחה. הבנתי שאני יכולה לסמוך עלייה ובזכות השיחה הזאת הצלחתי לשכנע את הממשלה שיוציאו אותי לשיקגו, ששם יהיה לי יותר טוב ושסוף סוף מישהו רוצה אותי במשפחתו ולא אני צריכה לחפש לעצמי משפחה. הצלחתי. הצלחתי לשכנע אותם.
עכשיו אני בשירותים של שדה התעופה של שיקגו אחרי טיסה קצרה ואני מחייכת למראה, מחייכת ושוכחת מכל הצרות.
"זאת התחלה חדשה." אני אומרת לעצמי. "מקום חדש, ומישהי שרוצה אותך אצלה." אני לוקחת צעד אחורה ויוצאת מהשירותים הולכת לעבר כניסת שדה התעופה מאחר ושם ג'והן מחכה לי, האישה שהתקשרה אליי.
תמונה עולה בראשי, תמונה של אישה עם שיער שחור ועיניים חומות, ישלה פנים של צעירה עד ממש אך אחרי רגע אפשר להבין שהיא לא צעירה כל כך. אולי ככה אני מדמיינת את ג'והן.
"סטייסי." אני שומעת שמישהו קורא בשמי אך אני לא מסתובבת מאחר וזה גבר כלשהו ואני לא מעלה בדעתי מישהו אשר מכיר אותי כאן.
"סטייסי?" אני שומעת פעם נוספת ואני שומעת צעדים מתקרבים אליי במהירות. אני מסתובבת אליו ומסתבר שהוא כן קרא לי.
"מי שואל?" אני שואלת אותו ומחזיקה עדיין במזוודה הכחולה שלי בעלת הארבעה גלגלים.
"שמי אוסטין." הוא אומר ומחייך, עיניו כחולות ירוקות יפות ממש ושיערו שחור. "אני בעלה של ג'והן, היא ביקשה ממני לאסוף אותך ולהודיע לך שהיא ממש מצטערת אבל היא עסוקה מידיי ולא הצליחה להגיע."
"לא ידעתי שלג'והן יש בעל." אני מתחקרת, לא לוקחת סיכונים.
"את לא מאמינה לי?" הוא שואל ומחייך. "את רוצה שאתקשר אלייה?" תפסתי אותו על חם.
כאשר ג'והן התקשרה אליי היא אמרה שהתקשרה מחברתה לעבודה מאחר והיא לא מאמינה בדרכי תקשורת של פלאפונים אבל מאחר וידעה שזו הדרך היחידה שהייתה יכולה לפנות אליי היא התקשרה מחברתה. אני לא רוצה להראות חשודה, אך אני מתחילה לרעוד, אם הוא משקר לי סימן שהוא רוצה לעשות לי משהו. אני זוכרת שאחד החברים שלי לפני שנתיים אמר לי שבשביל לברוח אתה צריך לעשות את זה מנקודת מבט קרובה של הבן ממנו אתה רוצה לברוח, זאת אומרת לא להעלם לו לכן יהיו יותר בעיות אבל.. איך הוא ידע את שמי?
"כמובן שאני מאמינה לך, יש לי סיבה לא להאמין?" אני מחייכת אליו ומנסה לא להראות חשודה.
"ברור שאין סיבה." הוא אומר בנימוס. מנסה להשאיר רושם טוב. "לעזור לך עם המזוודה?" הוא שואל ומצביע לעבר המזוודה אשר אני מחזיקה עדיין עם ידי.
"לא, אין לי שם יותר מידיי." אני אומרת ולפני שאני מתחילה ללכת איתו לעבר יציאת שדה התעופה עוד תמונה עולה בראשי. תמונה של אותה האישה שהייתה בראשי קודם לכן, אך הפעם היא על הרצפה מכוסה בדם. צמרמורת כבדה עוברת בגופי ואני מנסה לנער את עצמי כמה שיותר מהר בשביל ללכת אחריו, אך אני לא מצליחה להעביר אותה יותר מידיי מאחר ואני לא יודעת לאן הוא יקח אותי ומה הוא יעשה איתי.
אנחנו יוצאים משדה התעופה ואני רואה מכונית כסופה מבריקה שדלתה האחורית פתוחה ומזמינה אותנו להכנס אלייה. אנחנו נכנסים והדלת נסגרת לבד.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא אומר בנימוס, אם הוא היה רוצח סדרתי הוא לא היה מנומס כל כך.
"ברור." אני אומרת בקלילות ומסתכלת עליו.
"מה הדבר שאת הכי קשורה אליו, שאת אוהבת לעשות בזמנך הפנוי ושאת יכולה לברוח מהמציאות רק בשבילו?"
"למה שיהיה משהו שארצה לברוח ממנו?" אני שואלת, מקווה שהוא לא יודע יותר מידיי על עברי. אבל הוא רק מצפה לתשובתי. "לקרוא ספרים ישנים ולצפות בסרטים ישנים." אני עונה לא מבינה למה הוא שואל אותי את השאלה הזאת.
"למטה." הוא אומר והמכונית מתחילה לנסוע. כמובן שאין נהגים בשנים אלו, המכוניות מתוכנתות לנסוע לבד.
"באיזה מקום למטה?" אני שומעת קול הבוקע מתוך המכונית ונבהלת לרגע, לא נסעתי במכוניות הרבה זמן ושכחתי לגמרי שהמכוניות יכולות לדבר. כן, לדבר.
"לבנין המראות." אוסטין אומר ולאחר מכן פונה אליי. "הטכנולוגיה כאן חדשנית מדיי בשבילך?"
"דווקא לא." אני אומרת במהירות, לא נשמע שהוא הולך לעשות לי משהו, הוא נשמע אדם הגון. "מה שמעניין אותי זו החוכמה של שיקגו." אני ממשיכה לומר.
"למה את מתכוונת?"
"לכך שגרמתם כאן לאוויר להיות מדומה חמצן בשביל שיהיה לכם קרקע אווירי." אני מסבירה. "עכשיו אתם משתמשים כראוי בשטח האווירי של העיר, עכשיו יש יותר מקום לאוכלוסייה בעולם, אני יודעת שהיה לפני מאה שנה את כל עניין המחלה שגרמה למות חצי מאוכלוסיית העולם, אבל בכל זאת, האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר, זה גרם למשפחות לרצות יותר ילדים." אני מסיימת לומר אך לפי הבעת פניו טעיתי במשהו.
"זה לא רק בשיקגו ככה זה בכל אמריקה הצפונית, חוץ ממקנדה כמובן, שסגרתם את עצמכם בכדור ענק בשביל שלא יפריעו לכם ושלא תרצו אורך חיים כמו שלנו."
"אורך חיים כמו שלכם?" אני שואלת. אני כמובן למדתי רק 4 שנים בבית הספר, 4 השנים הראשונות לכן אני לא חכמה כמו כל שאר העולם. לאחר שנים אלו עברתי בין משפחות אומנה שלא רצו לשלם בשבילי על חינוך בבית הספר, כמובן שאני יודעת את השפה שלי אנגלית, אני יודעת קרוא וכתוב ואפילו כמה מילים בצרפתית וכמה בסיסים במתמטיקה אך זה לא קשור לזה, מקנדה מסתירים כל מה שקורה בעולם, לכן קשה לצאת מקנדה. אני טובה בלשכנע אנשים מאחר ואני קוראת ספרים מלפני 200 שנה, בין השנים 2000-2050, בשנים אלו יצאו ספרים אשר משדרים רומנטיקה וסיפורי מתח שונים אך משדרים גם דרכי חיים מעניינות וחשיבות שאפשר לחיות לפיהם. עכשיו השנה 2210, הכל שונה, הכל טכנולוגיה, יהיו פעמים שאפשר יהיה לראות בחוץ דשא אך הוא לא יהיה אמיתי אלא הוא יהיה הולגרמה. הפלאפון שלנו זה חומר, חומר המזריקים לצד כף היד וכך אפשר להתשמש בו לצורכי שיחות. אם רוצים לשמוע שירים מהפלאפון, כמובן הכל הולוגרמה, וזה שמזריקים לנו את זה ליד פועל גם על המוח ולכן כאשר מדליקים מוזיקה הולגרמה של אוזניות מופיעות על ראשינו וההולגרמה משדרת מוזיקה.
אני שמה לב שאנחנו עוצרים והדלת נפתחת אני יוצאת מהמכונית וכך גם אוסטין. אני מסתכלת על הבניין העומד מלפניי ורואה שהוא באמת כולו מראות.
"יום טוב." אני שומעת את הקול מתוך המכונית ושוב נבהלת מעט.
אנחנו נמצאים בתוך בניין עצום שמבפנים הוא כולו לבן, אנחנו פונים לעבר המעלית השקופה והוא מעביר את ידו מעבר לסימן ליד המעלית והמעלית נפתחת ואנחנו נכנסים אלייה.
"קומה 24." הוא אומר והמעלית מתחילה לעלות במהירות לעבר קומה 24 אך אנחנו לא מרגישים איך היא זזה. אני מרגישה שנבלעתי לספר.
הדלתות נפתחות כאשר אנחנו מגיעים לקומה הדרושה לנו ואני עדיין לא מבינה מה הוא עומד לעשות איתי אבל אני לא חושדת בו, אני פשוט מחפשת בעיני את ג'והן, אך אני לא יכולה לנחש באמת איך היא נראית, האם באנו למקום עבודתה?
"סטייסי דור!" אני רואה אישה מאושר אשר ניגשת אליי ומוחאת כף.
"את ג'והן?" אני שואלת את האישה עם השיער האדמוני ועיני הדבש העומדת מולי בחיוך גדול.
"אוסטין, עוד לא סיפרת לה?" האישה שואלת והוא מניד בראשו. "שמי מרי, ג'והן לא אמיתית, זו אני שדיברתי איתך בפלאפון בשביל לא להדאיג אותך בפלאפון, את תביני מיד למה, אנחנו לא נסתיר ממך שום דבר שתרצי לדעת." היא אומרת ומחייכת, מה קורה כאן? איפה אחיה לאחר מכן? אבל הכי מדאיג אותי זה שהיא יודעת את שם המשפחה הראשון שלי, שם המשפחה שהיה לי לפני שהוריי נטשו אותי. משום מה כל פעם שעברתי משפחה, הייתי צריכה להחליף שם משפחה לשם משפחה שלהם, השם המשפחה הנוכחי שלי הוא מרלין, שם המשפחה של המשפחה אשר התעללה בי אך אני חושבת שאם היא יודעת את שם המשפחה המקורי שלי לכן היא יודעת גם את שם המשפחה הנוכחי שלי.
"בואי איתי." היא אומרת ותופסת באמת ידי ומוליכה אותי במסדרון ומכניסה את שתינו לחדר כלשהו עם כיסא לבן באמצע שלו ומסך המכסה את כל הקיר מאחורי הכיסא.
"מה אני עושה כאן?" אני מצליחה סוף סוף להוציא משפט מפי.
"שבי על הכיסא." היא אומרת בחיוך ואני מתישבת ונשענת עליו לאחור.
"הכיסא הזה משדר זרמים שונים שבזכותם את תראי כל מה שאני רוצה שתראי." היא אומרת ואני מקמטת את מצחי, לא מבינה למה היא מתכוונת. בעצם אני יכולה להבין איך הזרמים האלה יכנסו לתוך גופי, למרות שאני טיפשה. מה שאני לא מבינה זה באיזו צורה אראה את...
תמונה מופיעה בראשי, זה כמו שאני רואה את הדמיון שלי. חצי אני רואה את מה שקורה בחדר וחצי אני רואה את התמונה שהיא משדרת לי שזה בעצם מידע, מידע על עצמי.
"אני יודעת שאת יודעת קרוא וכתוב אבל בכל זאת אקריא לך את מה שכתוב כאן." היא אומרת לי אבל אני קולטת שתי מילים בין המידע. 'בעיה בלידתה'.
"סטייסי דור, תאריך לידה - האחד עשר בדצמבר 2194." היא לוקחת נשימה, בוהה בי אבל רק לרגע וממשיכה לקרוא מהמסך אשר מאחורי. "כאשר נולדת סטייסי, הייתה בעיה בלידתך, הכל היה במקום, כל חלק בגופך החוצני היה במקום אך היה חסר משהו במוחך, היה חסר לך חלק קטן שממש חשוב לחיינו. החלק בו המוח אומר לך לשרוד, שאת יכולה לחיות." הרופאים קבעו שלאחר שבוע את תמותי אך רופא אחד הגיע להורייך שהוא במקרה גם מדען והוא עשה כמה ניסויים למקרים מוחיים כאלו ודומים. לכן הוא אמר שהוא יכול לעזור ואפילו ללא תשלום, הורייך רצו לדעת מה זה התהליך הזה בשביל לדעת אם לעשות אותו אבל הרופא אמר שאם הם רוצים שזה יהיה ללא תשלום אז הם לא ידעו מה זה מאחר ואם זה לא יצליח אז שלא יתבעו אותו ויגרמו לו להפסיק לנסות למצוא משהו הדומה לזה שיעזור לחיי אדם ובנוסף לכך הרופא אמר שאם הורייך רוצים לבדוק שהכל בסדר שילכו רק לרופא הזה לעשות לך צילום מוחי ובדיקות והוא יודיע אם יש בעיה. הורייך הסכימו לבסוף אך לאחר חודש את הפסקת להגיב, לא זזת, לא נשמת, והלב שלך לא דפק." היא שוב מסתכלת עליי, כנראה בודקת אם אני דומעת, מה שאני מרגישה שכן עומד לקרות. "כאשר הורייך החליטו שכנראה את לא בחיים ונקבע מותך הם אירגנו ארון קבורה והלוויה מצומצמת לכבודך אך כשבאו להניח אותך בארון קבורה את התחלת לבכות."
"איך זה קרה?" אני מתחילה להבהל. אני מתתי וקמתי לתחייה? מה זה אומר עליי.
"כנראה שהדבר הזה שהחדירו בתוכך הפסיק לעבוד למשך השבוע הזה שלא הגבת וזה הופעל שוב פעם, הורייך היו בהלם, אך הם היו יותר מידיי מאושרים בשביל לפחד מדבר כזה."
"אם הם היו מאושרים ונלחמו בשביל שלא אמות וניסו דברים, למה הם נטשו אותי לעזאזל?" אני נלחמת מול הדמעות העומדות בעיניי.
"לזה אין לי תשובה, אני מצטערת סטייסי." מרי אומרת לי ואז מבטה משתנה. "בעצם, כאשר היית בת 6 הרופא אשר שם לך את מה שיש לך בראש נפטר והורייך הלכו לבדוק מה הוא שם בראשך. לדעתי הורייך ידעו שזה מעשה קצת אנוכי אבל הם היו חייבים לבדוק מה הוא שם שם."
"והם גילו מה יש לי בראש?" אני שואלת אך היא לא עונה. "ואל תגידי לי שזה מידע מסווג, זה המוח שלי שאנחנו מדברים עליו." אני אומרת במהירות.
"יש בתוכך מכונה סטייסי, אני חושבת שזו הסיבה שהורייך נטשו אותך." הדמעה ניצחה אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rocky765R