חצי מהזמן אני רואה שחור, ובחציו השני של הזמן אני מנסה לתקן את הראייה המעוותת, ולראות קצת את הנקודות החיוביות.

כמעט תמיד רציתי להתקשט תחת המחט. לאחרונה זה קצת כבה, כל הבלבלה של הלימודים, הזוגיות החדשה, כל החיים סחפו אותי קדימה, כשאת החלומות אני משאירה איפשהו שם מאחורה, במגרות נשכחות בתוך הראש.

אז רציתי קעקוע, השמעתי את זה כמה פעמים לבחור שאני יוצאת איתו. כמה הייתי רוצה קישוט שירגש אותי, שיגדיר את מה שאני ומי שאני היום. ולמרות ההתרגשות והנכונות אני יודעת עד כמה אני לא החלטית. הוא אמר לי שהוא יודע שאני לא אלך ואקעקע את עצמי. שאני פוחדת מאמא שלי, ומהתגובה שלה. הנבירה במקומות כמוסים ומוסתרים היא אך ורק כדי לא להפגיש את אמא שלי עם האמת שלי, כדי לא לפגום באמת שלה.

נפגעתי כשראיתי השתקפות של בחורה חלשה בדברים שלו. 

גם אם זה לא מה שנאמר במפורש, ובעיניי לא לפגוע באמא שלי- זו סוגייה של כבוד, שלא חצתה את גבול הטעם הטוב כשאני רוצה למצוא מיקום מוסתר שהיא לא תפגוש בו עור מקועקע, אני מרגישה שמתוך הנחרצות של  "את בחיים לא תעשי קעקוע" הוא פשוט פוסל כל אופציה אפשרית שלא בהכרח עדיין עלתה.

כן, נעלבתי. 

כן, אני עדיין ערה לזה שיש פה עניין של חולשה ולא בהכרח רק סוגייה של כבוד.

יש לי המון שרץ ימינה שמאלה ומתנגש אחד בשני בתוך הראש, זה קצת כואב, לא שחררתי תקופה את המפלצות הרעבות לאכול.

כבר חודשיים שאני מרגישה הכי פייה שיש בעולם

כזאת קלילה ששום מחשבה לא לבשה אימפולסיביות שגרמה לי להגיע לסף דלת הבלוג, לנצור כאב ולהעלם חזרה אל תוך החיים.