כאילו קיים איזה כלל לא כתוב, שאחרי שאני שופכת את הלב וממלאת את הצג במחשבות, הכל פשוט נעשה ברור יותר, ופשוט יותר.

-

טיילתי היום עם ט'. היה לי כיף. כשהגעתי חזרה למעונות מותשת מלוז צפוף ומיום מלא הליכה וחיפושים שלא תמו אחרי שמלה לחתונה של נ', עברה בי מחשבה, שאולי כדאי לי לעשות עוד קצת חברים כי באמת היה לי כיף. השיחה, ההליכה, היכולות הוורבליות שלי שאני מפתחת (כשאני איתו אני לא צריכה לפעמים לדבר יותר מידי, אנחנו יודעים ומכירים אחד את השניה), ואפילו ארוחת צהריים שמחוץ לשגרה- באמת שהיה לי מלמד וכיף. היה לי טוב ואני רוצה לבנות עוד את עצמי מהבחינה הזאת שאני ארגיש בנוח לעשות את זה עם עוד אנשים חדשים.

איך אני אוהבת להגיע לנקודה ולהרגיש שטעיתי. אני נמנעת ללא סיבה ברורה, ולבסוף אני כשאני חווה אני מבינה כמה אני נורמלית, ומסוגלת גם להנות מהדברים החברתיים הפשוטים הללו.

אני מרגישה מסודרת יותר, ועם יותר מוטיבציה למרות שאני פיזית אחרי שלושה ימים צפופים של לימודי- עבודה- בדיקות- עבודה- טיולים בתא ושוב עבודה.

לא ראיתי אותו הרבה, ואני  מבינה עכשיו כמה הבכי הזה מיום ראשון היה נורה אדומה. כל הלוז הצפוף כל כך בריא לי,ומותיר בי שבבים של מוטיבציה על אף התשישות. כאילו אני מצליחה להתקיים באותו יקום בצורה שפויה בלי לראות אותו רוב הזמן.

אני אוהבת אותו כל כך ומברכת את השגרה ואת כל הדברים הללו שצצו לי בזמן.

זה הופך איכשהו את השגרה ואת כל הפיצ'רים הקטנים של ה"ביחד" לכ כך יותר משמעותיים, ולהרבה יותר מיוחדים.

אני אוהבת אותו כל כך ומודה לאלוהים או לכל ישות לא גשמית אחרת.

 לא אכפתלי, אני באמת מלאה אהבה ומודה לעולם ולכל היקום על החוטים החיוביים שנקשרים בי.

-

הרבה זמן שלא הרגשתי צורך לבוא לעבודה לפני הזמן, לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הנוכחי חשבתי שזה ממקום של חסך בחברה ובסביבה אנושית. אבל זה לא בהכרח זה, או לחילופין זה לא דבר שלילי כמו שחשבתי.

טוב לי, ואני רוצה לפזר את הטוב הזה. אומנם העבודה שלי שוחקת גם פיזית וגם מנטלית אבל זה לא משנה. זה שווה לי כל כך כי זה גורם לי להערך את כל הזמן האחר שלי שאני מקדישה לדברים שחשובים לי באמת.

-

אני ממש גאה בעצמי.