היי בלוג,
איתחלתי בטעות את העמוד שכבר כתבתי בו קודם. אני מאמינה שזה לטובה, אני מוכרחה לדעת שיהיה לי קצת יותר פשוט ולהבין מה קורה.
יש הרבה דברים לא כתובים שאני רוצה לעשות. דברים שאני חושבת שיגרמו לי להרגיש קצת יותר בטוחה בעצמי (כוחן של הצלחות ועמידה במטרות) ויותר מחוברת לעצמי.
אחרי צפייה והאזנה לענת קלו לברון, וצפייה "במקום הטוב" אני חושבת שאולי באמת התשובות תמיד היו אצל האנשים שלא הייתי מוסגלת באמת לשמוע. בכל פעם שאמא שלי התחילה להרצות לי על קואוצ'ינג וכמה זה חשוב לשמור על תודעה חיובית ושפה חיובית- אני נאטמת.
נתתי לה לדבר אבל לא הקשבתי, כי פשוט נמאס לי להקשיב לאותם דברים שהיא חוזרת עליהם שוב ושוב. אני הייתי במקום שלי, לא מטפחת את האני שלי- ולפעמים אפילו עוד יותר מקשה על עצמי לגדול ולראות את עצמי. והיא, אמא שלי תמיד הייתה שם.
מייעצת לאנשים, מנחה קבוצות של נשים איך להרגיש יותר טוב עם עצמן, אומנם בדרך האמונית שלה עם הקשר שלה לאלוהים ולשליחות ושכר וריצוי הבורא, ואני בתור הבת הסוררת שלה, שעזבה את הבית, את הדת, ואת כל מה שהקיף אותי במשך חלק גדול בהתבגרות שלי- פשוט לא מסוגלת לשמוע יותר על דרך האלוהים וכמה אני ברת מזל שאני בת ישראל.
אני מוצאת את עצמי מחוברת, וכמו לקוחה חוזרת מזמן אחר, מפעם, שתמיד חוזרת לאותו בית קפה קטן שמשיך להשאר זוהר וחמים בעיניי באותה מידה. אז אני חוזרת, עם כוח שנגמר ברגע. עם מטרות לא הגיוניות וחוסר התאמה או יכולת להבין מאיפה באמת כדאי לי להתחיל. אני תמיד אמצא את החלק הזה בי שרוצה להיות יותר טוב עם עצמי, לחיות בשלום אמיתי עם עצמי.
אבל אני עוד לא יודעת לאן זה הולך, או לאן המחשבות שלי יקחו אותי.
אני באמת צריכה סיבה טובה, משהו מבפנים כדי להחליט ולהתמיד.