יש דברים שאתה לא יכול להגיד לאנשים מסוימים בפנים, המקסימום שאתה יכול לעשות זה לכתוב ואז להסתיר, בדיוק מה שאני עושה עכשיו. כאילו אני ממש מקווה שאתה לא רואה את זה, אבל גם אם אתה רואה אתה אף פעם לא תדע שזאת אני.

אז יש גם דברים שאני אף פעם לא יוכל להגיד לך בפנים כי כזאת אני, לא יכולה לדבר הדבר היחיד שיכול לדבר פה זה ההגנות שלי, החומות הענקיות שבניתי במשך השנים, ואוי איזה פה מלוכלך יש להן..
אתה הדבר הכי יפה שיצא לי לראות, אני כבר לא מסוגלת להסתכל על גברים אחרים כי הם פשוט דוחים אותי, אהבה מסנוורת אה?
ואמרת שיש לך רגשות אלי כאילו בגדול רגשות ושאתה רוצה להיות איתי, ציפיתי שתפרט את הרגשות רק כדי לתאם ציפיות שאנחנו באותה רמת רגשות. דיי התבאסתי אבל חייכתי כי אם לא הייתי מחייכת אתה היית מתבאס. אז הרגשות שלי "בגדול" הן נראה לי הרבה יותר מסתם רגשות, בוא נתאר אותם יותר בכיוון של נפילה, מה שאני מרגישה אלייך זה נפילה.

עכשיו אתה בטח שואל נפילה? מה זאת אומרת? למה את מתכוונת?
אני מתכוונת לזה שנפלתי. כמו שאני נופלת תמיד כי אני מגושמת אז פה לא הייתי על המשמר כמו שצריך, הורדתי בפנייך את החומות ולא רק את החולצה, ואם נודה באמת להוריד חולצה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי כי מה שבעצם קרה זה שחשפתי בפנייך את הדברים שאני הכי שונאת בעצמי, הדברים שלא פעם בכיתי בגללם והתחננתי שהייתי יכולה לשנות אותם. אם כבר הזכרנו את החומות, אמרתי לך מה אני מרגישה, טוב נו יותר נכון כתבתי בהודעה, טוב נו גם לא הכל אבל העיקר הכוונה !
לשנייה כל זה נמחק לי והחסרתי פעימה אבל אז נזכרתי בקונטרול זי, יחי המחשבים.
אז נחזור לעניינו, חומות דיברנו, חולצה דיברנו, אה! אמת.
ומי כמוני יודעת כמה קשה להגיד את האמת גם לשאלות הכי קשות, אבל אמרתי, לא ציפיתי שתישאר אחרי שתשמע מי אני באמת מה אני חושבת באמת (כמעט הכל) אבל אתה למרבה הפלא אהבת את זה ואז מה עוד גיליתי ? שאתה שותף למחשבות שלי !
עובר עוד יום ויום ואז אני מגלה שאתה בעצם השתקפות שלי , איזה אבסורד זה נשמע
אבל בצם מה שקורה שאני מסתכלת עלייך זה כאילו שאני מסתכלת על עצמי, וחבריי אני לא מדברת על כמה שאני מדהימה אלא שאני רואה בך אותי בצורה הכי נקיה וחשופה שיש, עם כל השנאה והאהבה שלי כלפי עצמי.

ואז קורה ואני איתך, פעם במידי פעם כי אני לא יכולה לראות אותך כל הזמן כי לשנינו יש עיסוקים שלא מאפשרים לנו אחרת, אני רואה אותך ונכנסת לפינה החמה שלי. מרגישה אני ושזה בסדר להיות אני, וכמה מכם באמת מרגיש ככה? זה נדיר, נדיר למצוא את זה.

ואחר כך שאני מפשלת ואתה אומר שזה בסדר ושזה לא נורא ושאתה לא מבואס ממני ותמיד יש פעם הבאה, זה פשוט לא מובן מאליו ! ואני יודעת מה מובן מאליו כי אם זה היה קורה עם הגבר הקודם שיצאתי איתו, גבר זאת מילה גדולה עליו, הוא היה עונה לי לאותה סיטואציה " מה את רוצה לכי הביתה זיינת תשכל"

אז רציתי להגיד תודה, ושאלו בעצם הסיבות למה אני נופלת, כאילו מתאהבת, כאילו בדרך לאהוב אותך.

בון ואוייג'

לא קל להיות מאוהב, לא קל להודות שאתה מאוהב, לא קל לאהוב.

הדברים הכי יפים קשים, הדברים הכי קלים לא מספקים.

בחדר רק שירים עצובים וגשם שכבר הספיק להפסיק אבל עדיין משאיר אווירה

מנסה לכתוב משו קשור אבל שום דבר לא מתחבר

המילים מתבלבלות, לפעמים אותיות נשכחות והפואנטה כבר מזמן לא באופק

מה לכתוב כשאוהבים? מה לכתוב כשרוצים קרוב ?

מה רוצים כשרוצים יותר ממה שיש עכשיו אבל אי אפשר כי עדיין לא הגיע הזמן

זמן, מצחיק כמה הוא שברירי ובאותו הזמן גם הדבר הכי חזק שיש

זמן, אין לנו זמן, אין לי זמן ואין לכם זמן אבל בכל זאת אנחנו מבזבזים אותו בלי להתחשבן

ועדיין אין עניין לכל הכתיבה שלי פה, והכל כבר לא מובן

ובעצם זאת אני שמסבכת הכל כי לפני שניה הכל היה מובן

הכל היה ברור ועכשיו הכל מטושטש

אז מה אומרים מה עושים במצבים כאלו?

האם זאת השתיקה שצריכה לכבוש הכל או האם הכתיבה צריכה לקחת הכל

האם זה נכון לאהוב או צריך לברוח מזה כל אתה יכול

כי מלהפגע אתה לא יכול לברוח אח"כ

והאם זה מספיק, האם זה מספיק רק לחשוב מבלי לדעת

כי לדעת אנו לא יכולים כי לדעת זה לא רק אנחנו ואנשים משקרים

ואצבעות מנגנות על המקלדת לא יודעות לאן לברוח

כבר אמרתי שאין קשר בכתיבה כי כבר מזמן איבדתי את היכולת לקשר

הכל סתם יוצא עכשיו ואין גבולות למה שאני יכולה לכתוב ואני יכולה עכשיו סתם לדבר על חיי האומללים שבכלל הם אינם כאלה ואני המאושרת באדם, אבל ככה הוא האדם, אף פעם לא מאושר ממה שיש לו ותמיד צריך עוד

רק לרגע קט הוא מרגיש מאושר ואז שוב פעם חסר. ואני אדם בסופו של דבר, ועדיין מחפשת משו שאני לא יכולה להסביר כי אני עדיין לא יודעת, ואני אדם פשוט או בעצם אישה.

חצויה בדרכי כי יצאתי מצלע ואני לא יכולה להיות שלמה.

והאין העולם הזה מוזר ? אתה לא יודע אם להאמין כי אתה מפחד לצאת טיפש אם אלוהים לא קיים ובאותו זמן מפחד שהוא שומע לך את המחשבות ומתכנן לך עונש מוות שקרב ובא

והנה את שוב מקבלת הודעות מזרים שפעם היו אנשים קרובים, גם אם לא הספקת לראות אותם

ושוב את כותבת בלי להסביר למה

והלמה הזה הוא כל כך קשה כי גם להודעה את לא יכולה לענות כי זו אותה שגרה של לענות- שיחת חולין קצרה ואז שוב פעם מנתקים דרכים לעוד כמה חודשים

ועכשיו את נזכרת באנשים שאיכזבו אותך כי ככה זה- זה רודף אותך במיוחד ברגעים האלו הלא מוסברים כמו עכשיו

ועכשיו סתם ערב לא מוסבר ואת לבד, ומחכה שמישו יבוא ויחבק אבל את עדיין נשארת לבד כי כזאת את, בודדה גם כשמסביבך אלף איש ואת מעדיפה לברוח

אבל אף פעם לא מוצאת מקום.