החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

לאריק איינשטיין היה (וכל כך מוזר וכואב לדבר עליו בזמן עבר) שיר מקסים שנקרא שיר שחלמתי על פראג.

http://www.youtube.com/watch?v=BC5GjyUV0yg

אני לא חולמת שירים וגם לא חולמת על פראג. 

בכלל אני לא תמיד חולמת על משהו. והיום חלמתי. על עצמי. וזה היה חלום כל כך טוב.

לא, לא הייתי בהריון וגם לא הייתי אימא פשוט הייתי אני.

הייתי אני של פעם. אני נטולת הדאגות. אני שחושבת ומתעניינת במליון דברים ואף אחד מהם זה לא הריון.

וזה היה פשוט מדהים. והתעוררתי עם געגוע נוראי. לא ידעתי שאפשר להתגעגע לעצמך כל כך...

******************************************************************************************

בדרך כלל כלום לא מעניין אותי. כלום. רק ילד. רק ביוץ. רק בטא.

אבל לפני כמה שבועות ברגע נדיר משהו אחר עניין אותי.

כדור לכיבוס חזיות.

יקר הדבר הזה. אבל אמור להיות טוב.

משום מה קניתי אותו. 

למה משום מה? כי כאמור כרגע רק דברים שקשורים להריון שלי מעניינים ולא נראה לי שכדור לחזיות נכנס בקטגוריה הזאת.

היום הגיע שליח מהדואר ואיתו הכדור (מזל שאימא שלי קפצה לבקר אז היא פתחה לו את הדלת ולא הייתי צריכה לקום מהמיטה).

הסתכלתי על החבילה ולא הבנתי מה לי ולדבר הזה.

מזמן כבר לא קניתי חזיה נורמאלית כי כאמור כלום לא מעניין אותי והחזיות שיש לי נראה לי שכבר כלום לא יציל אותן...

פעם כדור כזה היה עושה לי את היום.

פעם שמירה על החזיות שלי היה בהחלט משהו חשוב.

היום? היום כבר כלום לא חשוב.

חוץ מהריון כמובן (ואני שונאת שזה ככה אבל אין לי שליטה על כך)...

******************************************************************************************

ביום חמישי כתבתי פה בבלוג שאני מתכננת לקחת את הסופ"ש כדי לעשות סדר בענייני עבודה ולחזור לעבוד החל מיום ראשון (זה אחרי שלא עבדתי במהלך כל השבוע האחרון). יופי אז כתבתי.

ביום שישי כתבתי שזה לא ממש יצא אבל שבשבת בטוח אשב על זה ובראשון אתחיל לעבוד. אז יופי כתבתי שוב.

ביום שבת שוב כתבתי שזה לא יצא לפועל.

לא כתבתי (כדי לחסוך את הבושה שבכשלון נוסף) אבל תכננתי לטפל בכל ענייני העבודה היום ולהתחיל לעבוד מחר.

נחשו מה? גם היום לא עשיתי כלום. רציתי כבר להתחיל לעבוד היום אב איזה עבודה ואיזה נעליים אפילו תכנון מינימלי לעבודות שצריכה לעשות לא עשיתי.

אני אנסה לסדר את כל הבלגן שנוצר לי בעבודה מחר כדי שמחרתיים כבר אוכל להתחיל לעבוד. 

אני באמת רוצה להתאפס על עצמי וכל כך כואב לי שאני לא מצליחה.

******************************************************************************************

היום היה יום ראשון. ובימי ראשון אחת לשבועיים מגיעה המנקה. זאת מתנה שאימא שלי מעניקה לנו.

פעם לא יכלתי לחכות ליום שהיא תגיע.

שונאת לכלוך, שונאת אבק אבל כל כך אוהבת להיכנס לבית נקי.

מאז שאני בטיפולי פוריות אני שונאת את זה שהמנקה מגיעה.

קודם כל זה אומר לקום מהמיטה. בכל זאת אני פולניה ולא בא לי שהיא תראה שבצהריים אני עוד לא קמתי.

חוץ מזה שוב בגלל שאני פולניה זה גם אומר לסדר טיפונת את הבית ולפחות לעשות את הכלים שהצטברו בכיור כי לא נעים לי שהיא תחשוב שאני גרה בדיר חזירים.

אבל הדבר שהכי כואב לי דווקא לא קשור לפולניות. כשרק הפסקתי לקחת גלולות כל כך התרגשתי שלא התאפקתי וסיפרתי לה שעוד מעט יהיה תינוק.

ובהתחלה היא הייתה מתעניינת ושואלת מה קורה עם זה (כשעוד הכל נראה ורוד) ודיברנו המון על הנושא הזה. אחר כך היא התחילה להבין לבד שיש בעיה. בסוף אימא שלי סיפרה לה. וגם אני אמרתי משהו.

ומא כל ביקור שלה מזכיר לי את המסכנות שלי. את האופטימיות שהייתה ואיננה. כל ביקור שלה אצלנו דוקר לי עוד קצת בלב (שבטח כבר מנוקב לגמרי)...

******************************************************************************************

פעם הייתי שוחה כל יום.

אבל מה זה חשוב מה היה פעם.

פעם כבר מזמן לא קיים.

עכשיו אני רוצה לשחות שלוש פעמים בשבוע.

ימי ראשון שלישי וחמישי אבל כל פעם זה מאבק מטורף לצאת מהבית.

היום לא הלכתי לשחות לא מצאתי כח.

שבוע שעבר ביקשתי מבעלי שיבוא איתי. כשהוא איתי יותר קל לי לאסוף את עצמי.

הוא לא רצה והיה לנו ריב ענק.

היום החמוד מיוזמתו הציע לבוא איתי מחר.

הוא יודע שחשוב לי לשחות בימי שלישי יום לפני הביקורים אצל הרופאה בחיפה. הוא יודע שזה עושה לי טוב.

לצערי ימי שלישי נורא עמוסים אצלו אז הוא הציע לי לבוא איתי מחר.

זה דווקא מסתדר לא רע. במקום היום ובמקום שלישי.

אני יודעת שמשעמם לו בזמן שאני שוחה שם שעה וחצי אז ריחמתי עליו וביקשתי ממנו שרק יבוא איתי לשם ויאסוף אותי בחזרה.

חמוד. זה ממש ריגש אותי. וזה הוריד לי אבן מהלב. כי כבר שאלתי את עצמי איפה ונתי אמצא את הכח ללכת לבריכה.

אלוהים תודה לך שיש לי אותו. בלעדיו הייתי מזמן מתרסקת לגמרי.

******************************************************************************************

למי שקורא את הבלוג שלי זה לא סוד שמצבי הנפשי לא להיט.

רק אתמול כתבתי על כך שאני חושבת שיש לי דיסתימיה.

היום מצבי הנפשי היה ממש קשה. עצב נוראי.  אולי בגלל זה חלק ניכר מהיום הוקדש לחקירת הנושא.

מצד אחד אני נורא אופטימית שאני אקבל עזרה פסיכיאטרית וארגיש יותר טוב. אני ממש תולה בזה המון תקוות.

מצד שני לצד הסיפורים האופטימיים שאני קוראת באינטרנט יש גם סיפורים עצובים. על אנשים שכלום לא עזר להם. שהתרופות החמירו את מצבם.

אני מפחדת. מה שרק חסר לי עכשיו זה החמרה.

אני מפחדת מכשלון. יש לי מספיק כשלונות בלהרות אז כשלונות בטיפול פסיכיאטרי???

אני לא אעמוד בלקחת תרופה ולקוות ואז לגלות שכלום (וזה עוד במקרה הטוב כי במנקרה הרע יהיו תופעות לוואי) ושצריך תרופה אחרת.

וככה שוב ושוב ושוב.

******************************************************************************************

ביום רביעי הייתי בחיפה אצל הרופאה שלי.

היא אמרה שיש עוד זוג שמגיע מירושלים ושכרגע הם לא יכולים להגיע אבל נתקעו בלי חליטה.

היא ביקשה שאעביר להם חליטה.

נתנה לי את הטלפון של האבא של האישה.

התקשרתי ביום שישי והשארתי לו הודעה.

עוד הודעה במוצ"ש.

בסוף אשתו חזרה אלי (האימא של האישה).

קבענו שהאבא יבוא היום לאסוף את הצמחים לחליטה.

הוא התקשר כשעה לפני שבא.

לפחות זה נתן לי סיבה להתלבש. אני פולניה אז לא נעים לי שיראה אותי בטרנינג. מזל. אחרת כל היום לא הייתי יוצאת מהמרטוטים האלה.

התכוונתי לרדת למטה למסור לו את החליטה. בסוף לא מצאתי כוחות. ביקשתי שיעלה.

הוא נראה אדם נורא נחמד. ואני בטוחה שכואב לו על הבת שלו. אוף למה אנשים נחמדים צריכים לעבור את זה?

******************************************************************************************

בעלי היה היום אצל רופא שיניים.

יצא לשם מבואס נורא.

צריך שלוש עקירות.

שן בינה ועוד שניים רגילים.

השניים הרגילים די צמודים ודי מקדימה והוא יצטרך לעשות השתלה.

את העקירה צריך לעשות כירורג מומחה.

הוא עצוב נורא. ובכל מצב אחר הייתי מרחמת עליו אבל עכשיו זה בכלל לא מעניין אותי.

אני מגעילה את עצמי. מגעילה את עצמי בכך שלא אכפת לי ממנו. שכל מה שאכפת לי זה להיכנס להריון.

ובעלי עצוב טמדוכדך ואני שמה זין.

פשוט נגעלת מעצמי, ממה שהפכתי להיות, מהמצב שלנו.

******************************************************************************************

היום ראיתי את אבא שלי.

מפה לשם השיחה התגלגלה להעלאת זכרונות. שלו. מצעירותו.

הוא נזכר בעצמו בגיל שבו אני היום.

בבילויים עם החבר'ה ובנסיעות ובטיולים. 

וזה כאב. עוד דקירה ללב שלי.

השנים הכי יפות שלי מתבזבזות על כדורים וזריקות ונסיונות להרות.

גם אני רוצה לבלות עם החבר'ה וגם אני רוצה לראות עולם.

אבל לא אני לא יכולה.

יש לי חור בלב וכלום לא מעניין אותי. 

אין לי כח לכלום.

תוהה האם מתישהו גם אני אהנה מהדברים הפשוטים האלה. האם זה יהיה חלק מהחיים שלי מתישהו.

החיים שלי קפאו.

ולא ברור מתי והאם הם יפשירו.

וזה אגב מה שהכי הורג אותי. החוסר וודאות.

המתי וההאם...

******************************************************************************************

מחר הייתי אמורה לעשות בדיקת דם. לראות האם הפעם זה הצליח.

הבעיה היא שאין הפניה ואין לי כח ללכת לרופא.

בעלי יביא לי הפניה מחר וביום שלישי אלך לבדיקה.

אפשר לעשות את הבדיקה רק עד תשע בבוקר מה שאומר חתיכת מאמץ לקום מוקדם ואז לחכות בעינויים נפשיים לתוצאות.

בעלי עשה היום בדיקת זרע. כי אז כשרק התחלנו להיבדק הכל היה תקין כמעט.

למה הכוונה כמעט? הייתה בדיקה לא טובה ואחרי כמה טובות והרופא אמר לא להתייחס לרעה שכנראה היא הייתה פגומה.

נאמר לנו שנקבל תוצאות ביום שלישי. ואני יודעת שאין סיבה לדאוג אבל בכל זאת כבר עבר לא מעט זמן מהבדיקות הקודמות. ובכל זאת הייתה בדיקה אחת לא מוצלחת...

אוף, שלישי הולך להיות יום קשה. שתי תוצאות ביום אחד. מקווה ששלישי יהיה לא רק קשה אלא גם שמח בסופו של דבר...

******************************************************************************************

אם גם החודש אין הריון אני אקבל את המחזור מתישהו בימים הקרובים. ועדיין לא החלטתי לגבי המחזור הבא.

כן לקחת תרופות להגברת הביוץ או לא? כן ללכת על הזרעה או לא? הזמן שלי הולך ואוזל ואני חייבת לקבל החלטה ובמידה והיא חיובית לטוס לרופא.

אני לא יודעת מה להחליט.

אני רוצה לעשות הכל כדי לזרז את ההריון (חוץ מ IVF כמובן) אבל פוחדת מהתופעות לוואי של התרופות. פעם שעברה זה היה די נורא.

******************************************************************************************

יש לי ידיד י'.

הוא לא ממש יודע על הנסיונות להרות. הוא רק יודע על מצבי הנפשי הרע.

היום הוא דיבר איתי. רצה לברר כל מיני דברים על כל מיני תרופות פסיכיאטריות (אני די מתמצאת בזה).

מסתבר שיש לו מישהי בעבודה שעוברים עליה כל מיני דברים קשים והוא רוצה לעזור לה ולתמוך בה ולהיות שם בשבילה.

הוא איש מקסים רק שהייתי רוצה שהוא יתמוך בי ויעזור לי ויהיה פה בשבילי. הוא ידיד נורא קרוב.

אבל איך הוא יכול לעזור אם אני לא מספרת לו על מה גורם לכל הדכאונות והחרדות?

איך הוא יכול לתמוך אם אני רק מרחיקה אותו?

ונכון שזה אשמתי שאני לא נותנת לו להתקרב ובכל זאת זה כאב לי. עוד דקירה בלב.

עכשיו אחרי שנתיים זה בעיה לספר. הייתי צריכה להגיד משהו על ההתחלה. היינו כל כך קרובים. אבל אני שיקרתי ולא סיפרתי והיום אנחנו כבר לא כל כך קרובים.

היום כבר שום דבר לא כמו פעם.

******************************************************************************************

כשבעלי חזר בערב התפרקתי. מסכן הוא כל פעם חוזר לחולת נפש.

בכיתי.

נדמה לי שאני כבר בוכה פחות בגלל העדר ההריון ויותר בגלל הדכאון ומצבי הנפשי הרעוע.

בכיתי נורא.

בכיתי שאני מפחדת שאף פעם לא ניכנס להריון.

בכיתי שאני מפחדת שבסוף לא יהיה מנוס מה IVF שכמעט הרג אותי.

בכיתי שחוסר הוודאות לגבי מה יהיה ומתי הורג אותי.

בכיתי שכואב לי ואני עייפה.

בעלי לא בכה. אבל היה קרוב לזה. כואב לו. עלי. עלינו. על התינוק שאין.

הוא הבטיח לי שעד יום ההולדת שלי כבר נהיה בהריון. הלוואי.

היום הולדת שלי היא בסוף הקיץ.

עוד חצי שנה, לא הרבה זמן.

בעלי הבטיח שהריון יהיה מתנה לגיל 30.

כשרק הכרנו הייתי בת 18 וחצי. הוא היה בן 36.

כנראה שזאת הסיבה שאני תמיד מאמינה למה שהוא אומר., שאני תמיד סומכת עליו.

בשבילי הוא תמיד המבוגר האחראי. תמיד דמות אבא.

ונכון שהוא כבר אמר שיהיה הריון עד נובמבר ולא היה ואז עד פברואר וגם לא אבל בכל זאת אני מאמינה לו.

הוא בטוח שזה שאתחיל טיפול פסיכיאטרי ירגיע אותי ויעזור לנו. הוא גם בטוח שהעיסוי רחם יעזור...

ואני יודעת שזה טפשי כי הוא לא אלוהים ובכל זאת נאחזתי בתקווה הזאת ולרגע הפסקתי לכאוב

******************************************************************************************

לצערי זה באמת היה רק לרגע. או ליתר דיוק לשעתיים. כי באחת עשרה בלילה שוב ירדתי מהפסים.

הייתי בשירותים והייתה הכתמה. לא ממש מחזור. והרופאה הזהירה שזה יכול להיות גם אם יש הריון אבל אני ישר שקעתי למרה שחורה.

בטוח זה לא הריון. בטוח זה מחזור. בטוח לא נצליח אף פעם.

בעלי הסבלני איבד את קור הרוח המפורסם שלו.

הוא עייף. הוא מותש ממני. הוא כעס וצעק שאני שלילית.

הוא מאמין שאם חושבים שלילי אז גם המציאות היא שלילית.

אחלה. מסכימה איתו אבל מה אני אעשה שאני לא שולטת בפחדים האלה.

מה אני אעשה שאני מפחדת שגם החודש זה לא צלח. שמפחדת שזה אף פעם לא יצלח.

מפחיד לי נורא. וכואב לי נורא.

******************************************************************************************

בסוף בעלי נרגע והרגיע אותי.

והכל טוב ויפה. עד ההתפרצות הבאה.

נמאס לי שהפחד אורב לי בכל פינה. הפחד שאף פעם לא נצליח. 

עייפתי מלהתאכזב. ומלפחד. ומלחשוב רק על זה.

ועכשיו אני מפחדת שבעלי צודק. שבגלל המחשבות השליליות שאין לי עליהן שליטה אני בעצם גורמת לדברים להיות שליליים.

אולי באמת הפחדים שלי מונעים ממני להרות. ואם זה ככה אז מה יהיה? הרי אין לי שליטה על הפחדים שלי או על המחשבות שלי.

******************************************************************************************

אולי אני בעצם מזוכיסטית?

לא?

אז למה אני נכססת לגוגל ומחפשת סיפורים על נשים ששנים על גבי שנים לא מצליחות להרות?

למה אני מחפשת סיפורים על נשים שכלום לא עזר להם?

למה אני מפחידה את עצמי?

למה????????????????????????????????????????

******************************************************************************************

כמו שכבר כתבתי פה נעלמה לי תחושת הרעב.

או שזה מהדיכאון או לא יודעת ממה.

האמת? לא יזיק לי לרזות אבל עדיין זה מבאס אותי. מאוד.

סעיף מספר 103856 ברשימת הבאסות שלי....

******************************************************************************************

טוב קיבלתי החלטה. רגע לפני שהולכת לישון.

מחר אני אעשה מאמצים מאוד גדולים להגיע לרופא שלי בשביל לדון איתו בתרופות מגירות ביוץ.

בינתיים נראה לי נוותר על ההזרעה אבל לפחות ננסה לייצר יותר ביציות. ננסה להגדיל את הסיכויים...

הלוואי וזה יצליח.

הלוואי.