החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

ישראבלוג מודיע לי חגיגית שפורים עוד שבועיים.

תמיד אהבתי את החג הזה.

יש משהו מאוד יפה ביום אחד שבו אפשר להתחפש ולהיות משהו אחר.

אני נזכרת בפורים לפני שנתיים.

התחפשתי לשפנפנה.

סקסי ביותר.

קצת לפני אותו פורים הכרתי את י"א שמהר מאוד הפך לידיד אמת שלי.

באותו פורים אני והוא יצאנו לבלות.

הייתי בת 27 עדיין בגיל שבו רוצים לצאת.

בעלי היה בן 45 ויתר על התענוג.

כל כך נהניתי אז.

זה היה אחד הפורימים הטובים בחיי.

פורים לפני שנה.

היו לי שלוש תחפושות.

הייתי שטן, והייתי דבורה ואפילו הייתי סנטה קלאוס.

איך שאני ובעלי נהיננו.

כמה כיף שהיה לנו.

משני הפורימים יש לי תמונות.

אני מסתכלת בהן ובוכה.

החיים שלי נחלקים ללפני ואחרי.

לפני ה18 בספטמבר ואחריו.

לפני כשעוד הייתי בריאה ואחריו כשכבר הייתי גמורה נפשית ופיזית.

לפני כשעוד חשבתי שצי'ק צ'אק ניכנס להריון ואחרי כשהבנתי שיש לנו בעיית פוריות (אומנם לא מוסברת ובכל זאת).

השנה אפילו לא קניתי תחפושת.

השנה אין לי ראש לזה.

נזכרת איך שנה שעברה חשבתי שהשנה בפורים כבר אהיה בהריון.

וידידי י"א?

כל כך התרחקנו.

אני התרחקתי.

שקעתי בדיכאון ובחרדות.

למדתי שהחיים יכולים להתרסק ברגע.

למדתי כמה חשוב להנות שאפשר.

כמה טוב שיש לי את שני הפורימים ההם להתרפק על הזכרונות מהם.

כמה מקווה שפורים הבא שוב ארצה לחגוג.

את החג ואת ההריון שאהיה בו (ואולי רק אולי) את התינוק שכבר יוולד.