החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

יום חמישי - יום מס' 1:

אז כמו שכבר כתבתי פה (או שאולי זה דווקא היה בפוסט שנמחק) יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם אבא שלי.הוא איש טוב. הוא אוהב אותי. הבעיה היא שהוא גם אוהב לשתות.הוא שותה כמעט כל יום. ואין ספק שזה סוג של אלכוהוליזם. רק לעיתים נדירות הוא ממש שיכור. בדרך כלל הוא סתם שתוי. שתוי על בסיס יום יומי.אותי זה דוחה ואנחנו רבים כמעט כל יום.ועדיין הוא תמיד פה בשבילי.אומר דבר לא נעימים לא פעם. מפגין חוסר גישות לא פעם. אבל כשזה מגיע למעשים הוא תמיד פה בשבילי.שלשום איך שקיבלתי את המרשם שלי לסימבלטה (האנטי דכאוני) הוא ישר לקח אותו ורץ לקנות לי את הכדורים (או את הקפסולות ליתר דיוק)...

*****************************************************************************************

לקראת המרתון שהיה בת"א. הוויז שלך איזה עדכון לגבי זה. אני נזכרת שלפני כמה חודשים היה איזה מרתון. איזו עמותה שעוזרת לאנשים שעברו פיגועים ארגנה אותו. אחי רצה אז שנלך לזה ביחד. לא רציתי. זה היה כשעדיין התאוששתי מחווית הכמעט מוות שלי. הראש שלי היה עסוק אז בשאלה אחת ויחידה –איך אני נכנסת להריון בלי לעבור IVF. הוא לחץ אז קנינו כרטיסים. בסוף לא הלכנו. אז עוד היינו בקשר יותר קרוב. אחר כך כבר נסגרתי גם בפניו )הדברים שהדיכאון גורם לך לעשות). אז הייתי מלאת תקווה שאני אצליח להיכנס להריון ומהר. והנה כמה חודשים מאוחר יותר ועדיין כלום. וההודעה הזאת של הוויז הכאיבה לי. הזמן עובר ויש שם חיים בחוץ ואני לא מרגישה שאני חלק מהם...

*****************************************************************************************

ביום רביעי ידיד שלי עשה לי אמבוש. כתבתי על זה בפוסט הקודם. מאוד עצבן אותי שהוא חיכה לי ליד הבית וזה אחרי שאמרתי שלא מתאים לי להיפגש. הוא גרם לי להרגיש אשמה. הנה הוא בא עד אלי ואני אפילו לא הסתכלתי לכיוונו. מאז לא דיברנו. מצד אחד כועסת עליו אבל מצד שני גם מרגישה אשמה. לא ידעת, מבולבלת. והשיחות טלפון איתו חסרות לי. אולי ציפיתי ממנו ליותר מידי. דיברתי איתו בשמחה כל ערב אבל להיפגש לא רציתי. אולי פשוט נמאס לו במיוחד שהוא לא יודע על בעיית הפוריות...

*****************************************************************************************

בלילה יצאתי לפיצוציה. ליל חמישי זה ליל הבילויים. גם בשבילי זה היה ככה פעם. יום חמישי הוא יום אידאלי לבילויים מצד אחד זה כבר סופ"ש ולמחרת יש יום קצר וקל ומצד שני הכל פתוח והכל עובד (בירושלים לא מעט דברים סגורים בשישי שבת). אני חושבת על איך פעם חייתי חיים נורמאליים ואפילו לא הערכתי את זה. פעם הייתי יוצאת לבלות. היום יציאה לפיצוציה נחשב בילוי עבורי. בשביל לבלות צריך להתארגן ולצאת החוצה ולזה אין לי כח. צריך לדפוק הופעה ולא בא לי. צריך שיהיה חשק ומצב רוח ואני לא רוצה. לא רוצה לבלות עם כל אלה התמימים שאפילו עוד לא חושבים על הריון או עם כל אלה המאושרים שכבר יש להם ילד בדרך או בבית. המוכר בפיצוציה מדבר בטלפון. כנראה עם הבת שלו. שואל איפה היא ואיך תחזור הביתה. המוכר נראה בגיל של אבא שלי. בקלות הייתי יכולה להיות הבת שלו. הבת שלו שמבלה עכשיו. הבת שלו חסרת הדאגות. אבל אני לא. וזה כואב...

*****************************************************************************************

כל הקטע הזה עם יום חמישי יום הבילויים הביא איתו גל שלם של זכרונות. זכרונות מכל מיני תקופות ומכל מיני אירועים. אני מוצאת ביו טיוב קליפ שעשיתי פעם. לפני שעולמי קרס. איפה הבחורה שעשתה את הקליפ הזה? איפה החיים שלה? זה כל כך לא פייר כל המצב הזה. למה אני לא יכולה להיכנס להריון? לנה כמעט מתתי מאי וי אף? אני יודעת שיש אנשים הרבה יותר מסכנים ממני. אני יודעת שיש לי חיים טובים. יודעת שהתברכתי בבעל מדהים ושלא כולן זוכות לעבור טיפולי פוריות עם תמיכה אדירה שכזאת ובכל זאת זה לא פייר כל המצב הזה...

*****************************************************************************************

כשחזרתי מהפיצוציה בדקתי את תיבת הדואר. מעטפה מרשת התכשיטים גראס. מוזר בדרך כלל הם שולחים איזה קופן עם הנחה לפני היום הולדת אבל היום הולדת שלי הוא רק בעוד חצי שנה.  וחוץ מזה מה הם שולחים לי את זה? הם לא יודעים שתכשיטים זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו??? אני פותחת את המעטפה. מסתבר שהסניף שלהם בירושלים (זה שהכי קרוב אלי) אבל למיקום חדש כמה רחובות משם. הם כתבו שכל מי שיגיע לנות עם המכתב הזה יקב איזושהי מתנה (קטנה). מעניין. אני אוהבת מתנות. אוהבת הפתעות. כבר לא כועסת עליהם. טוב אני אתן את זה לבעלי שילך ויקבל בשמי. מעניין אם יתנו לו...

******************************************************************************************

בערב לקחתי את כדור הסימבלטה הראשון שלי. וואו כמה ציפיות ותקוות וחדשות. אני לא יודעת לבלוע כדורים את פתחתי את הקפסולה לתוך רסק תפוחים. ציפיתי שבפני תהיה אבקה כמו באנטיביוטיקה אבל בפנים היו מין גרגירונים קטנים שכאלה. החלקתי אותם במורד הגרון יחד עם הרסק תפוחים. אגב זה יצא אחלה קינוח לפני השינה הרסק תפוחים הזה. וואו כל מקווה שהכדור הזה יוציא אותי מהדיכאון שאני תקועה בו. כל כך מקווה שאז אולי גם אכנס להריון...

*****************************************************************************************

נרדמתי בסביבות חמש בבוקר. אני לא מספרת לבעלי מתי אני באמת נרדמת. הוא חושב שבשלוש. אני לא רוצה לבאס אותו גם עם זה. ולא רוצה שיגרור אותי למיטה ביחד איתו. כשהוא הולך לישון אני עוד ערה. לא בא לי להיכנס למיטה מוקדם. כי לא ארדם. כי קמתי מאוחר ואז כשאני שוכבת במיטה בחושך כל המפחידות המפחידות באות (ומה אם לא אצליח להרות, ומה אם אצטרך שוב לעבור אי וי אף וכו').

******************************************************************************************

יום שישי - יום מספר 2:

אני קמה בשלוש. תופעות הלוואי של הסימבלטה מכות בי איך שאני פותחת את העיניים. רע לי. כל השרירים שלי נוקשים. כשאני קמה אני גם מגלה שאני נורא מסוחררת. מדברת עם בעלי. מחליטים לתת צ'אנס לתרופה הזאת. הפסיכיאטרית אמרה שרוב תופעות הלוואי יחלפו וחבל סתם לוותר על משהו שיכול לעזור.

******************************************************************************************

כל היום אני מרגישה רע סמרטוטית ומעוכה ועייפה. בינתיים הסימבלטה הזאת עושה לי רע. טוב לפחות הכאבים בקרקפת (תופעת לוואי של איקקלומין) פחתו. אולי זה מהסימבלטה שידועה גם כשמשכחת כאבים.

******************************************************************************************

אני מדליקה נרות שבת. מדברת לרגע עם אלוהים. ההדלקת נרות זה רגע קשה עבורי. כשאני מדליקה נרות אני מבקשת מאלוהים שיתן לי סוף סוף להיכנס להריון. ואז אוטומטית אני מחשבת כמה שבועות אני כבר מבקשת את זה וכלום לא קורה. אבל אני מאמינה שעוד יקרה. אלוהים בחר את המסלול הזה עבורי מסיבה מסויימת ואני בטוחה שבסוף יהיה טוב.

******************************************************************************************

לקראת הערב ניסיתי לשבת לעבוד קצת. זה לא קל אחרי שלושה שבועות בהם לא עבדתי. המון בלגן. רציתי לבנות לי תוכנית עבודה היום. מה עושה ומתי. בסוף לא עשיתי כלום. הסתבכתי. יותר מידי ברדק בדברים. מחר אתן לזה עוד צ'אנס. חייבת לחזור לעבוד.

******************************************************************************************

בסביבות שבע ואחרי שנכשלתי בנסיון שלי לעבוד קצת אני הולכת לישון. ישנה עד 11.  מה יש לי??? רוב האנשים הולכים לישון ב11 אבל אני שיא הערנות עכשיו. כועס על עצמי שהלכתי לישון. הייתי צריכה להתאפק וללכת לישון בלילה. מתרצת את  ההתנהגות שלי בתופעות הלוואי של האנטי דכאוני שבאמת גורם לי להרגיש על הפנים.

******************************************************************************************

מידי פעם בעלי מציע שנעשה משהו (= נלך לאנשהו) או נזכר במשהו שעשינו בעבר. אחד הדברים שאני שונאת בכל מה שקשור לטיפולי פוריות זה כמה רגישה את הופכת להיות. כל הזכרונות האלה מכאיבים לי. מכאיב לי להיזכר בחיי התמימים של פעם. בחיים היו ואינם עוד. מעצבן אותי גם ההצעות של בעלי לעשות דברים. לא בא לי כלום. זה לא אשמתי. הכל פשוט איבד טעם עבורי..

******************************************************************************************

האינטרנט שוב עושה בעיות. אני ממתינה לנציג תמיכה על הקו. ממתינה וממתינה וממתינה. בינתיים אני חושבת על מצבי הלא מזהיר. לא מצליחה להיכנס להריון, בעיות בריאות אחרי האי וי אף שכמעט הרג אותי וגם בעיות נפשיות (דיכאון, חרדה, ואפילו אובססיביות). אני תוהה האם בסוף יהיה טוב? האם אצא מהדיכאון שלי? האם הנפש שלי צתפסיק לכאוב? האם אכנס להריון ואלד תינוק בריא? האם כל בעיות הבריאות שלי יסתיימו? האם יהיה טוב? האם אחזור להיות נטולת דאגות כמו פעם?  מזל שהוט סוף סוף ענו וקטעו את המחשבות האלה...

*****************************************************************************************

בשישי בלילה לפני שאני הולכת לישון אני לוקחת את כדור הסימבלטה השני שלי. זה לא קל. לא קל להכניס לפה שלך משהו שעשה לך כל כך רע. אבל את מקווה שבסוף זה יעשה טוב. שמחר כבר יהיו פחות תופעות לוואי.

מאמינה שבסוף עוד יהיה טוב

******************************************************************************************

יום שבת - יום מספר 3:

פוקחת עיניים.

שאלוהים יעזור לי.

אני מרגישה רע.

אלוהים מה שהכדור הזה עושה לי.

כל הגוף שלי כואב. כל השרירים שלי מכווצים. הידיים והרגליים רועדות.

אני מרגישה איום ונורא.

מרגישה על סף התעלפות.

******************************************************************************************

רוב היום אני מעבירה בלהיות במיטה.

כל כך רע לי שאפילו קשה לי להחזיק את העיניים שלי פתוחות

******************************************************************************************

אני בחרדות איומות.

האם להמשיך לקחת את הכדור בתקווה שהתופעות יחלפו? אבל מה אם הם יחמירו?

האם זה בכלל קשור לתרופה או שזו איזו תופעת לוואי של האיקקלומין?

האם זה בגלל השילוב עם החליטה הסינית?

האם הדברים המפחידים האלה הפיכים?

******************************************************************************************

בעלי מציע להתקשר לפסיכיאטרית.

אבל אני פולניה.

לא מתקשרים בשבת.

וגם לא במוצאי שבת.

נחכה כבר ליום ראשון.

******************************************************************************************

במוצ"ש לבעלי ולאבא שלי היו כרטיסים לאופרה (הם אוהבים את זה).

הייתי בכזה מצב על הפנים שבעלי הציע שלא ילך וישאר איתי.

אבל שום אני פולניה ואין מצב לא ללכת למשהו שכבר שילמת עליו.

בכל מקרה ההצעה שלו נורא ריגשה אותי.

******************************************************************************************

ככל שהערב מתקרב ואיתו מתקרבת שעת לקיחת הסימבלטה אני נלחצת יותר ויותר.

כן לקחת או לא לקחת?

בסוף אני ובעלי מחליטים שבערב לא אקח ושנחכה לבוקר לראות איך ארגיש.

חוץ מזה אני חושבת שאולי עדיף לקחת את זה בבוקר כי כשלוקחים בערב אז אחרי השנת לילה כל השרירים מכוצים כאלה.

******************************************************************************************

ביום ראשון לבעלי אמורות להיות כמה עקירות שיניים מסובכות (שבסוף לא היו תודות להפגנת הדתיים שחסמה את העיר).

הוא לחוץ.

ואני הייתי כזו סמרטוטית אפילו לא הייתי שם בשביל לעודד אותו ולהרגיע אותו.

קצת אגואיסטי מצידי.

******************************************************************************************

רוב יום השבת עובר עלי במיטה עם סרטים וסדרות ובעיקר עם הרגשה ממש חרבנה.

מאוכזבת מאוד מהסימבלטה.

הייתי בטוחה שהיא הדבר שיוציא אותי מהדיכאון שלי.

התופעות לוואי האיומות (בעיקר רעד בכל הגוף) ממש מכניסים אותי לפאניקה.

******************************************************************************************

יום ראשון - יום מס' 4

ישנה עד הצהריים.

קמה דקה לפני שהמנקה מגיעה.

בשביל פולניה כמוני זה אומר שהרגשתי ממש רע.

מזל שלא לקחתי את הכדור השלישי אתמול בערב.

******************************************************************************************

הייתי בטוחה שהיום ארגיש יותר טוב לאור העובדה שאתמול לא לקחתי כדור אבל כנראה שהחרא הזה לוקח לו זמן עד שהוא יוצא מהגוף.

חשבתי שאם בבוקר ארגיש יותר טוב אקח את הכדור שלא לקחתי אתמול בערב.

אין מצב.

אני מרגישה זוועה.

שרירים כואבים ומכווצים.

רעד.

צמרמורות.

חולשה ברגליים.

עייפות.

על סף התעלפות.

חוסר תאבון נוראי.

******************************************************************************************

כל ביקור של המנקה זה גיהינום בשבילי.

כשרק הפסקתי לקחת גלולות כל כך התרגשתי שלא התאפקתי וסיפרתי לה שעוד מעט יהיה תינוק.

בהתחלה היא עוד הייתה שואלת מה קורה עם זה אחר כך הפסיקה.

וכל ביקור שלה מזכיר לי שהנה עברו עוד שבועיים ואצלי הכל אותו דבר, כלום לא השתנה.

אני שונאת רחמים ואני רואה שהיא מרחמת עלי.

אני עובדת מהבית.

ופעם לפני שקרסתי ושקעתי בדיכאון תמיד הייתי עובדת בזמן שהיא הייתה מנקה. 

היא עוד תמיד הייתה מתנצלת כשהייתה מבקשת ממני לעבור עם הלפ טופ לחדר אחר כדי שתוכל לנקות בחדר בו עבדתי

היום היא רואה אותי מוזנחת ועם פיג'מה ואני רואה את הרחמים בעינייה.

זה הורג אותי...

******************************************************************************************

בעלי כרגיל מדהים. לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיו.

הוא קבע לצאת עם חברים בערב אבל הציע לי לבטל כדי להיות איתי.

סרבתי בנימוס.

אין מישהו שיותר מגיע לו לצאת לבלות מאשר לבעלי.

בעלי גם אמר שאם אני ארצה מתישהו הוא יקח כמה ימי חופש מהעבודה כדי להיות איתי.

אין מה להגיד הוא איש מדהים.

בורכתי בו.

******************************************************************************************

יום ראשון עובר עלי בערך כמו יום שבת כלומר הרבה סרטים וסדרות והרבה שעות במיטה.

ממש לא כיף.

******************************************************************************************

אני יודעת שצריך לעדכן את הפסיכיאטרית שלי במה קורה איתי אבל אין לי כח לזה.

מבקשת מבעלי.

היה לו עומס אז התקשר יחסית מאוחר.

הגיע לתא קולי השאיר הודעה.

מעניין מה היא תגיד על כל המצב הזה.

דבר אחד בטוח גם אם היא תגיד להמשיך אני עם הכדורים האלה לא ממשיכה.

******************************************************************************************

אימא שלי (היא זאת שמצאה לי את הפסיכיאטרית) בסוף מצליחה להשיג אותה בטלפון.

בשעה די מאוחרת.

הפסיכיאטרית מבקשת להתקשר מחר.

אותי זה קצת מבאס.

כאילו למטופל שלך רע מה זה משנה מה השעה? מה גם שזה לא היהי שלוש לפנות בוקר אלא תשע בערב.

השאיר לי טעם רע בפה...

******************************************************************************************

כנראה שביום רביעי יהיה הביוץ.

בערב בעלי מחייג אלי מהבילוי עם החברים.

קיבל טלפון אימא שלו מאושפזת (אישה בת 77) עם דלקת ראות שהסתבכה.

הוא אומר שאולי יצטרך לנסוע לשם (באר שבע).

ואני שומעת כמה הוא מודאג בגלל אימא שלו והדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה "אבל ברביעי אני מבייצת".

איזה אגואיזם.

בעלי מרגיע אותי ואומר שיהיה בסדר.

כך או אחרת אבל לא נפספס את הביוץ.

זה הזוי.

אימא שלו בבית חולים במצב קשה והוא זה שמרגיע אותי...

******************************************************************************************

כבר 11 יום שאני נוטלת זיפרקסה כנגד החרדות שלי.

והיא עבדה כל כך יפה בשבילי.

ואתמול נשברתי והיא לא עבדה.

נכנסתי לחרדות על מכל המצב שלי.

נבהלתי שזה לא קשור לסימבלטה אלא לפגיעה הנוירולוגית שעברתי אחרי שכמעט ממתי אחרי הIVF הראשון שלי.

נבהלתי שזה בלתי הפיך.

נבהלתי שאף פעם לא אצא מהדיכאון הזה.

ואף פעם לא אכנס להריון.

ואף פעם לא אבריא מכל הבעיות שחוויית הכמעט מוות שלי עשתה לי.

11 יום הייתי נטולת חרדות והנה הם חזרו ובגדול.

אני מפחדת.

מפחדת כל כך.

מהכל.

מהחיים.

:(

******************************************************************************************

יום שני - יום מס' 5:

מתעוררת.

כבר עברו בערך 60 שעות מאז הכדור האחרון שלקחתי.

אני בטוחה שאני כבר ארגיש הרבה יותר טוב אבל לא.

אני עדיין מרגישה על הפנים.

חולשה ברגליים ובידיים.

רעידות.

והרגשה כללית מסריחה.

******************************************************************************************

נפשית אני מפורקת.

הזיפרקסה לא עובדת.

אני בחרדות.

לא רוצה להפריע לבעלי יותר מידי בעבודה אז מתקשר אליו כל שעה לקבל עידוד.

ממש מסתכלת על השעון ומתקשרת כל שעה

******************************************************************************************

היום בעלי סוף סוף מדבר עם הפסיכיאטרית.

היא ממש נחמדה וסובלנית.

אומרת שכנראה היה לי "הלם של סרטונין". יותר מידי סרטונין...

אומרת שכנראה תרופות מקבוצת ה SSRI לא יתאימו לי.

אומרת שאולי ננסה XANEX.

אומרת שחבל שלקחתי את הכדור השני.

אני אומרת שמזל שלא לקחתי את השלישי.

הפגישה שלי איתה היא ביום חמישי.

נראה איך ממשיכים מפה...

******************************************************************************************

אבא שלי קופץ אלי להביא לי משהו ואפילו הוא אומר שאני נראת מוזנחת ודי רע.

הוא זה שתמיד אומר שאני מגזימה ועושה ביג דיל מהכל.

אם הוא חושב שאני נראת רע אז כנראה שבאמת באמת רע לי.

******************************************************************************************

אחרי שאבא שלי הולך (ובלי קשר לזה) אני נכנסת לפאניקה.

מה עם הרעידות האלה לא קשורות לסימבלטה?מה אם זה קשור לפגיעה הנוירולוגית שהייתה לי אחרי הIVF? מה אם זה לא יעבור?

אימא שלי קופצת לבקר ולמזלי תמיד יש עליה קלונקס (כדור הרגעה).

לוקחת ונרגעת.

מרגעת ונרדמת.

מתעורר ומרגישה יותר טוב.

******************************************************************************************

בקושי רב אני מכריחה את עצמי להתקלח (לא התקלחתי כבר כמה ימים :( ).

בקושי רב מכריחה את עצמי להתארגן ולצאת לבריכה.

אין סיכוי שהייתי הולכת לשחות בהרגשה כזאת אבל כבר קבעתי עם בעלי וזה היום היחיד שהוא יכול ולבד אני לא אלך ואין ספק ששחיייה תעשה לי טוב.

******************************************************************************************

השחיה אכן עשתה לי טוב.

בעלי הוא איש מדהים.

הוא אמור לנסוע לבקר את אימא שלו שמאושפזת ולמרות זאת הוא מוצא זמן לבוא איתי לבריכה (נסע אחרי זה).

פעם הוא היה שוחה גם אבל לאחרונה לא כל כך.

היום הוא שחה וזה היה כל כך כיף לשחות לנו ביחד כאילו אנחנו נטולי בעיות...

******************************************************************************************

אחרי השחייה הוא הפתיע אותי ולקח אותי לפיצריה האהובה עלי (אפ פיצה)

איזה כיף!

******************************************************************************************

ישבנו לנו שם בכיף ואכלנו את הפיצה פטריות שלנו ולרגע זה הרגיש כל כך נורמאלי.

לרגע זה הרגיש כמו שזה היה פעם, לפני שגילינו שיש לנו בעיה להרות.

לרגע לא חשבתי על דברים שקשורים בהריון או בבריאות שלי או בדיכאון שלי לרגע הייתי אני. איתו. כמו פעם.

******************************************************************************************

בבריכה וגם בפיצה אני ראיתי אנשים.

אנשים חיים.

שמחים.

נהנים.

שמדברים על קריירה.

ועל הבית.

והבנתי שלמרות הדיכאון אני רוצה לחיות.

כל כך רוצה לחיות.

רוצה לצאת מהדיכאון ומהחרדות. 

רוצה להחלים מהבעיות שהIVF השאיר אותי איתם.

רוצה להיכנס להריון.

רוצה לחיות.

פשוט כמו פעם...

******************************************************************************************

אחרי הבריכה אני חוקרת את האינטרנט על כל מיני צרופות נוגדות דיכאון.

ועל הקסאנקס שהפסיכיאטרית הזכירה כשדיברה עם בעלי בטלפון.

זה די מבאס שהיא לא רוצה לתת לי SSRI יותר.

די בניתי על ציפרלקס ודומיו.

טוב כאמור נראה מה היה ביום חמישי.

******************************************************************************************

אתמול התחלתי לקרוא תהילים במסגרץ סבב תהילים שעושים בפורום פוריות בתפוז.

זה עושה לי טוב.

זה מחזק אותי.

מדהימה מי שהעלתה את הרעיון ולקחה על עצמה לארגן את זה...

******************************************************************************************

אחת הבעיות הגדולות שלי זה השילוב בין החליטות והטיפות הצמחיות של הרופאה שלי שמטפלת בשיטה הסינית לבין התרופות הפסיכיאטריות.

אני נורא מפחדת שהחליטות יפגעו ביעילות של התרופות הפסיכיאטריות.

או שהרופות יפגעו ביעילות החליטות והטיפות.

או הכי גרוע שהשילוב של שניהם יגרום לכל מיני תופעות לוואי לא טובות.

הבעיה שהפסיכיאטרית שלי לא יכולה לעזור לי כאן. אין לה מושג מה יש בחליטות ובטיפות.

אם הרופאה שלי אני לא יכולה לדבר על זה.

היא מתנגדת לרפואה הקונבנציונאלית וכשאני מעלה את הסוגיה הזאת היא כועסת עלי ונותנת לי כל מיני טיפות שלא ממש משפיעות עלי (אגב הטיפות שהיא נתנה לי לשינה עובדות מעולה!).

חוץ מהעניין הזה היא מתייחסת אלי מדהים ועושה עבורי מעל ומעבר ואני לא רוצה שהיחס הזה שלה ישתנה.

וזה ממש מטריד אותי שאני לא יודעת אם מותר לשלב את הטיפול שלה עם הכדורים הפסיכיאטריים או שלא..

******************************************************************************************

מדברת על זה עם בעלי.

מעלים כל מיני אפשריות כמו להגיד לה שהתרופות ילקחו רק ברגעי חרום ובהתקפי פאניקה.רק שזה לא רעיון טוב כי יש תרופות שלוקחים אותם אך ורק באופן קבוע. וחוץ מזה מפחדים ששוב תתן כל מיני טיפות שלא עוזרות לי.

בסוף אני מעלה רעיון גאוני.אני אספר לה שיש לי חברה שמעוניינת להיות מטופלת שלה רק מה? היא לוקחת תרופות פסיכיאטריות ולא יכולה לרדת מהם. ואותה חברה רוצה לדעת האם הטיפול האלטרנטיבי שלה ישתלב עם התרופות הקונבנציונאליות שלה.

אני יודעת שאנשים שכבר לוקחים תרופות הרבה זמן היא כן מקבלת (הבעיה איתי שאני רוצה להתחיל עם תרופות ולזה היא מתנגדת)

מקווה מאוד שהיא תגיד שהטיפול שלה לא משפיע על התרופות  וככה אני סוף סוף אהיה רגועה...

******************************************************************************************

בלילה אני שוב מרגישה רע.

כל הרעד הפנימי הזה חוזר.

גם הרעד בידיים וברגליים.

היתכן שזה עוד הסימבלטה???

מפחדת שזה לא יעבור כבר

מפחדת שזה משהו אחר שלא קשור לאנטי דכאוני.

ושוב כל החרדות מציפות אותי.

כל כך צריכה את בעלי איתי עכשיו אבל הוא אצל אימא שלו בבית חולים.

******************************************************************************************

לפי מה שקראתי עד מחר בלילה כל התפעות האלה אמורות לחלוף?

אבל מה אם לא?

מה אם זה בכלל לא מזה?

ביום רביעי (יום הביוץ) יש לי תור לרופאה שלי.

בעלי במילא בחופש אז חושבת לקפוץ לפרופסור שטיפל בי (אחרי שכמעט מתתי מהIVF) ולדבר איתו על הרעד המטורף הזה...

******************************************************************************************

בדיוק עכשיו אני רואה סטטוס של ידידה בפייסבוק.

"אוף, רוצה לטוס לעשות סקי באירופה אבל אין לי עם מי".

שרק זה יהיו הצרות שלה.

הלוואי שרק זה היו הצרות שלי :(...

******************************************************************************************

ועכשיו אני מסתכלת על חמשת הימים האחרונים ובדבר אחד אני בטוחה

אין מצב שהייתי עוברת אותם בלי הבעל המדהים שלי

הוא איש כל כך מיוחד

והוא אופטימי, מאמין שיהיה בסדר

וגם אני מנסה להאמין...