החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

אני קמה אחרי ארבע בצהריים.

ברור שזה נטו בריחה מהמציאות.

אבל אני מתרצת לעצמי שאם אני ישנה כל כך הרבה אז כנראה הגוף שלי צריך את זה.

אני נשקלת.

ירדתי עוד שלוש מאות גרם.

סך הכל ירדתי שני קילו ארבע מאות.

זה משמח אותי.

אבל לא כמו שהייתי רוצה שזה ישמח אותי.

הארוחת בוקר שלי היא למעשה ארוחת ערב בבית של אבא שלי.

היא עוברת נחמד.

אחרי הארוחהאבא שלי מספר שהוא כבר התחיל לאט לאט לנקות לפסח.

זה עושה לי צביטה בלב.

פעם אהבתי את פסח.

את הנקיונות את הלענן את הבית.

היום למי בכלל אכפת מפסח או מנקיונות.

בערב בדרך חזרה הביתה אני עוברת ליד הסינמה סיטי.

אני נזכרת איך רק לפני שבוע הייתי שם.

מלאת אופטימיות ותקווה.

שהנה הכל הולך להסתדר.

ואז הגיעה הבטא.

השלילית.

כשאני מגיעה הביתה אני מנסה לעבוד קצת.

כלום לא הולך לי.

הכל יוצא לי עקום.

הכל מעצבן אותי.

אני שוב מתחילה להיות פרפקציוניסטית שנטפלת לכל דבר הכי קטנטן.

אני שונאת את זה.

אני מחכה ליום שלישי לפגישה עם הפסיכיאטרית.

זאת הפגישה האחרונה שלנו לפני שהיא יוצאת לחודש חופש.

מעניין איזו תרופה היא תיתן לי.

מעניין איך אסתדרבלעדיה.

הבעיה הגדולה היא שהפגישה ביום שלישי היא בעשר בבוקר.

לאחרונה אני לא מצליחה לפקוח את העיניים לפני 12.

יש מחשבה שקופצת לי מידי פעם לראש.

מה אם זה אף פעם לא יצליח.

מה אם בכל חיי לא אכנס להריון ולא יהיה אימא.

המחשבות האלה גורמות לי לפאניקה של ממש.

בשעות הערב המאוחרות אני קופצת לקניון.

צריכה לקנות משהו לעבודה.

אני חושבת שזו תהיה חוויה איומה עם כל הילדים שם.

אבל דווקא היה בסדר.

מפתיע לטובה.

דווקא שם הייתי רגועה והאמנתי שבסוף זה יקרה גם לי.

כשהייתי בקניון ניצלתי את הרגע ונכנסתי שם לסופר.

קניתי חלב קוקוס.

בגלל מאמר שטען שחלב פרה יכול לגרום לאי כניסה להריון.

וברור לי שזה טיפשי כי כל אותן מליוני נשים ששותות חלב כן נכנסות להריון.

אבל אני נתפסת בכל דבר קטן.

המאמר טוען שיש כאלה שאלרגיים לחלב פרה וזה לא בא לידי ביטוי בשום סימטום חיצוני אבל זה גורם לבעיות פוריות.

אני אוכלת כל בוקר יוגורט עם ברנפלקס.

בינתיים קניתי חלב סויה להחליף את היוגורט.

בהמשך אחפש יוגורט סויה.

אחרי הקניון אני מנסה שוב לשבת ולעבוד.

ושוב זה לא מצליח.

אני כועסת וזומת ועצבנית.

וכל דבר מעצבן אותי.

והכל הולך לי עקום.

אני מתייאשת ועוזבת את העבודה.

לפני שאני נכנסת לישון אני גולשת לפורום פוריות של תפוז.

מישהי שם כותבת על זה שהיא ילדה.

ואני לא מצליחה לפרגן.

בדרך כלל הודעות כאלה מעודדות אותי.

אם היא הצליחה אז גם אני אצליח.

אבל היום יכלתי רק לבכות מול המסך, לזעוק שגם אני רוצה, ולשאול מתי יגיע תורי.

נ.ב 

אתמול די כעסתי על אלוהים.

לא הבנתי למה זה מגיע לי.

למה דווקא אנילא נכנסת להריון.

ואז לפני שנרדמתי ראיתי פרק בסדרה האנטומיה של גריי.

על איש שמאובחן כחולה בסרטן סופני.

והוא התחנן בפני הרופאים שיצילו אותו אבל לא היה משהו שהם יכלו לעשות.

וישר כל כך כעסתי על עצמי שכעסתי על אלוהים.

א' אני בריאה וזה הכי חשוב.

ב' אצלי שום דבר לא סופי. לי עוד יש תקווה שאני אכנס להריון.

אז אלוהים סליחה שאני לפעמים כןעסת ומפקפקת אני מאמינה שתתן לי את מה שאני צריכה בזמן הנכון ואני אסירת תודה על כל מה שיש לי