החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

יומיים לא קלים עברו עלי, אתמול ושלשום.

לא קלים בעיקר מבחינה נפשית.

ממש לא קלים.

ואולי אפילו די קשים.

יומיים ישנתי עד שעות מטרפות.

ביום ראשון עשיתי טובה וקמתי אחרי שלוש.

ביום שני בכלל קמתי אחרי ארבע.

השינה היא הבריחה שלי.

אין לי כח וחשק לקום ולהתמודד עם המציאות.

אין לי כח למציאות שבה חודש אחרי חודש אני לא מצליחה להרות.

הקטע הזה של האי יכולת להרות לא מרפה ממני.

ואני מיואשת.

ומדוכאת.

וזועמת.

ועצבנית.

ובוכה.

בוכה המון.

כל משפט של בעלי גורם לפרץ מטורף של דמעות.

בוכה כל הזמן.

בוכה בלי סיבה.

ובעצם עם סיבה.

עם סיבה מאוד טובה.

אני לא מצליחה להרות.

בעלי היקר ספג ממני לא מעט ביומיים האלה.

ביומיים האלה עשיתי אותו השעיר לעזעזל.

התפרצתי עליו.

צעקתי עליו.

נטפלתי לכל מילה שלו.

כאילו שהוא אשם בזה שאני לא נכנסת להריון.

כאילו שהוא עושה לי דווקא.

השיא היה כשהתפרצתי עליו בוכה ונשכבתי על הרצפה באמצע המסדרון בבית.

רק היה חסר שאתחיל לבעוט ולהשתולל כמו ילדה בת שלוש.

בעצם נראה לי ילדים בני שלוש כבר לא מתנהגים ככה.

כל כך כאב לי ביומיים האלה.

כאב נפשי כואב מאוד.

כמעט כמו כאב פיזי.

ואולי אף יותר.

המחשבה הזאת שהשנים עוברות ואני לא מצליחה להרוג הכאיבה נורא.

המחשבה שאולי השנים ימשיכו לבור ואני לא אצליח אף פעם להרות הכאיבה עוד יותר.

ניסיתי להסיח את דעתי.

ניסיתי לעבוד אבל לא הצלחתי.

הייתי עצבנית מידי.

כלום לא הצליח לי.

ראיתי איזשהו סרט רמנטי נחמד וזה עזר.

לשעה וחצי של הסרט ואז הכל חזר.

המציאות חזרה להכות בפנים.

ביומיים האלה הייתי כל כך מיואשת.

זה הורג אותי שאנחנו "לא מוסברים".

הורג אותי שאין אבחנה לבעיה שלנו.

כי אם אין אבחנה אין טיפול ובלי טיפול איך בדיוק אני אמורה להרות?

יש ימים שאני חושבת שזה טוב שאין בעיה.

שזה עוד יקרה.

ואז יש ימים כמו היומים האחרונים שאני בטוחה שיש לי בעיה ואף אחד לא עולה עליה ובגלל זה אני אף פעם לא אהיה אימא.

אני חושבת שעיקר הבכי עיקר הכאב נעוץ בכך שאני לא מבינה למה.

למה אני לא נכנסת להריון?

מה מונע ממני להיכנס להריון?

איפה בעצם הבעיה????

ביומיים האחרונים היה לי כל כך רע שאפילו עליתי במינון של תרופת ההרגעה שלי.

לא רציתי להגיע לזה אבל לא הייתה לי ברירה הרבע כדור לא עזר.

עכשיו לוקחת חצי.

התרופה הזאת ידועה כתרופה משמינה.

מקווה שהגדלת המינון של תגרום לי להתחיל לזלולל כל מה שבא לי ליד.

פעם רציתי ללמד עוד מקצוע שמעניין אותי.

זה לימודים רציניים.

ואז צריך לעבוד.

ופעם כשהיינו תמימים חשבנו שעדיף שקודם אני אכנס להריון ואלד ואז אלך ללמוד ולעבוד.

היום?

היום לא ברור איפה זה עומד.

להתחיל עם זה עכשי זה לא אופציה.

אני לא במצב הנפשי המתאים לזה.

וזה גם לא ממש יסתדר לי עם כל הטיפוליפ (האלטרנטיביים) שלי.

לחכות שכן אכנס להריון ואלד זה אומר לחכת אולי עד אין סופ.

וכשאני רואה את המודעות ללימודים האלה קורצות לי מכל עבר כואב לי כל כך שהחיים שלי תקועים ולא ברור עד מתי.

לפעמים אני שואלת את עצמי האם אני לא מפריעה לעצצמי להיכנס להריון.

אני מטופלת אצל רופאת נשים בשיטה הסינית המסורתית.

היא נגד הדברים הקונבנציונאליים.

ואני שואלת את עצמי האם אני לא מזיקה לטיפול שלה (לכל החליטות והטיפות שהא נתנת) עם הכדור הפסיכיאטרי שאני לוקחת לחרדת.

מצד שני החרדות נמטורפות שהיו לי בטח לא הועילו לתהליך.

אני שואלת את עצמי האם התוסף תזונה הקנדי שאני לוקחת לא מתנגש עם הטיפול שלה.

יש רגעים שבא לי להפסיק הכל חוץ מהטיפול שלה.

ויש רגעים אחרים בהם אני לא רוצה לשים את כל הביצים בסל אחד וכן רוצה לעבוד גם על המישור הנפשי וגם לתת צ'אנס לתוסף הקנדי ששמעתי שמאוד עוזר.

אני עדיין לא בטוחה עד כמה המצב הנפשי שלי מעכב את ההריון הכל כך רצוי.

לפעמים אני אומרת שאין קשר כי במשך שנה וחצי מצבי הנפשי היה בסדר והנה כלום לא קרה.

אבל בפעמים אחרות אני חושבת שאם פיזית לא מוצאים אצלי כלום אולי זה באמת משהו נפשי פסיכולוכי.

אימא שלי סיפרה לי ששנים לפני שנולדתי כשהיא רק נסתה להיכנס להריון היא לא הצליחה שנים.

לאימא שלי כל חייה היו בעיות נפשית כאלה אחרות.

ואז כשהיא לא הצליחה להרות היא פנתה לראשונה לפסיכיאטר.

שאמר לה שאם פיזית הכל תקין אז אולי זה באמת נפשית.

והיא קיבלה תרופות.

והיא התאזנה.

ואז היא נכנסה להריום עם אחי.

זה סיפור שאף פעם לא שמעתי עליו.

אימא שלי לא אוהבת לדבר על הבעיות הנפשית שלה.

זה גרם לי לחשוב שאולי זה גנטי.

אולי הטיפול הנפשי שאני עוברת אכן יהיה הפתרון לתינוק שאני כל כך רוצה.

לי כבר לא אכפת מה הבעיה.

רק שיהיה כבר הריון.

רק שתהיה בטא חיובית.

מאז שאני מנסה ולא מצליחה להיכנס להריון נורא מעצבן אותי לשמוע על בעיות של אחרים.

ההיא שלא מוצאת עבודה.

ההוא שרב עם גרושתו.

בא לי לצרוח להם "תנו לי את הביות שלכם ואני אפתור לכם אותם בתמורה שתפתרו לי את הבעיה שלי. תביאו לי להיכנס להריו ואין בעיה שאני לא אפתור לכם".

מאז שאני מנסה ולא מצליחה להיכנס להריון מעצבן אותי שכולם חיים ונהנים ואני לא.

אתמול ראיתי אטו פפצה.

עם גג נפתח והכל.

פעם הייתי הורגת בשביל אוטו כזה.

היום זה לא מזיז לי.

אני רק רוצה תינוק.

ושום דבר חוץ מתינוק לא יכול לשמח אותי.

ומעצבן אותי שאחרי כן חיים ונהנים מדברים.

כמו מכוניות.

ביומיים שחלפו די זלזלתי בכל החליטות והטיפות שלי.

בקושי לקחתי משהו.

הייתי כל כך מיואשת שהאמנתי שזה חסר טעם לשתות את כל הדברים האלה.

אני כבר ארבעה חודשים שותה נו ומה????

ביומיים האלה אני בקושי יצאתי מהבית.

שלשום יצאתי לרגע לסופר.

וכל מה שרציתי זה רק לחזור הביתה.

לחזור למיטה.

לא לצאת ממנה.

לא לראות את כל האנשים האלה שחיים.

בזמן שחיי שלי נמצאים על הולד.

אתמול יצאתי לבריכה.

עם בעלי.

שדי בכח גרר אותי לשם.

שום חזרתי לזמנים הרעים.

לזמנים בהם אין לי אפיל כח ללכת לשחת.

השחייה עצמה אגב עשתה לי ממש טוב.

הרגשתי השתפרה קצת אחרי השחייה.

אחרי שבערב סוף סוף אחרי לא יודעת כמה זמן החלפתי מצעים הרגשתי השתפרה עוד יותר.

לאט לאט התחלתי להרגיש כאילו הבור השחור שלי כבר לא כל כך עמוק.

אחרי הבריכה העברתי ערב נחמד עם בעלי.

רק אני והוא.

ערב שכלל ארוחה מאוד נחמדה.

אחרי הארוחה ישבתי על המחשב ועזרתי לחברה שלי במשהו שקשור בגרפיקה.

ממש השקעתי בזה.

ויצא ממש טוב.

אחר כך התקלחתי.

ובפעם הראשונה מאז ההחלקה שהייתה ביום שלישי חפפתי.

לפני זה לא היה לי כח לזה.

יצא דווקא טוב.

לא מושלם.

הראש יצא ממש טוב.

ממש חלק.

אבל יותר לקראת הקצוות זה עדיין מתולתל.

וזה ידרוש תיקון.

אצטרך לקבוע שוב עם הספר.

אגב אם כבר דיברתי על מקלחות אז הבויילר סוף סוף הסתדר.

סוף סוף יש מים חמים בשפע.

איזה כיף.

והכי כיף שהטיימר עובד.

נדלק לבד מתי שבא לי.

לא צריכה להדליק ואז לחכות ולחכות ולחכות.

לפני שהלכנו לישון אני ובעלי עשינו שיחה ממש טובה.

החלטנו לפעול בכל הכח בשני מישורים:

1. הרופאה שלי עם הדיקור שלה וכל החליטות והטיפות שלה.

2. הפיכיאטרית שלי עם כל התרופות שלה והעבודה הפסיכולוגית שלה.

החלטנו שמשהו מזה בטוח יתפוס.

משהו חייב להצליח.

בעלי עדיין מבטיח שעד יום הולדת 30 אני אהיה בהריון (פחות מחמישה חודשים).

ואני מאמינה לו.

נאחזת בתקווה הזאת.

ולשם שינוי אני אופטימית.

ביומיים הקשים שעברו עלי הצלחתי להמשיך ולשמור על דיאטה.

הצלחתי לעלות 100 גרם (אחרי ארוחה אצל אבא שלי, וזה מזל שזה רק 100 גרם) ואחר כך הצלחתי לרדת אותם ועוד שלוש מאות גרם.

סך הכל ירידה של שני קילו שבע מאות.

אגב לפי מדד הבי אם איי זה אומר שאני כבר לא שמנה אלא רק עם משקל עודף.

מבחינתי הקטע של הדיאטה הוא מאוד חשוב.

גם למען עצמי אבל גם כי שמעתי לא מעט סיפורים על נשים לא מוסברות שברגע שירדו במשקל גם נכנסו להריון.

אז אולי אין לי שליטה על הכניסה שלי להריון אבל על המשקל שלי בהחלט יש לי שליטה.

ולפחות פה המשקל תלוי אך ורק בי.

ואני הולכת לרדת ולהגיע למשקל היעד שלי.

זה תלוי רק בי.

זה בידיים שלי.

וזה יקרה.

והלואי ואחר כך יבוא גם הריון.

מישהו שהוא חבר שלי כתב משפט יפה בפייסבוק.

הכי טב תעוף. אם אתה לא יכול לעוף תרוץ. אם גם לרוץ אתה לא יכול אז תלך. אם גם זה כדול עליך אז תזחל. העיקר תתקדם תמיד תהיה בתנועה.

וכרגע כל מה שאני יכולה זה לזחול.

לזחול לקראת היעד שלי במשקל.

לזחול לקראת ההריון שלי.

אבל העיקר להישאר בתנועה.

את היום של אתמול סגרתי עם השיר somewhere over the rainbow

"and the dreams that you dream of

dreams really do come true"

amen to that

נ.ב 

אף פעם לא ידעתי לבלוע תרופת בקפסולות.

יותר מידי גדול בשבילי.

הויטמין בי שאני לוקחת הוא בקפסולה והייתי פותחת אותה לתוך רסק תפחים.

שלשלום התחשק לי לנסות להחליק אותה בשלמותה עם הרסק וזה הצליח!!!

אתמול ניסיי שוב כדי לוודא שלא חלמתי וזה הצליח שוב.

איזה כיף שלא צריך יותר לפרק אנטיביוטיקות מגעילות.

איזה כיף זה שאפשר לקחת תרופות בקפסולות לשחרור מושהה.

בעיה אחת פחות בחיים שלי