בעלי החליט שהסיבה לכך שאני לא מצליחה לקם מוקדם בבוקר זה בגלל הכדור
נגד החרדות שאני לוקחת לפני השינה.
הוא הציע לי לקחת אותו בבוקר אחרי שאני כבר קמה.
הסכמתי.
כי זה נורא לא לעניין לקום כל יום בצהריים.
אז בשני בערב לא לקחתי את הכדור שלי ואכן התעוררתי בשעה נורמאלית ביום
שלישי.
תשע בבוקר.
אחרי שקמתי לקחתי את הכדור.
Big mistake.
זכיתי להכיר את כל תופעות הלוואי שלו.
כנראה שבדרך כלל הן עוברות עלי בשינה.
הרגשתי ישנונית נורא.
בלי כוחות בכלל.
והייתה לי סחרחורת.
והרגשתי כאילו משהו דרס אותי.
הרגשה מסריחה לגמרי.
הודעתי לבעלי שאני לא מוכנה יותר לקחת את הכדור הזה בבוקר.
אחרי התייעצות משפחתית (שני הגאונים בפסיכיאטריה אני והוא) הוחלט שבמקום
חצי כדור אני אקח כמו בהתחלה רק רבע כדור.
בערב כמובן.
הפסיכיאטרית שלי בחול אז הרשינו לעצמנו להחליט החלטות.
אתמול בערב לקחתי רבע כדור.
מרגישה שזה מספיק לי לגמרי.
מקסימום תמיד אוכל לקחת עוד רבע כדור במהלך היום.
והכי כיף שאחרי הרבע כדור שלקחתי אתמול
בערב היום קמתי כמו גדולה עוד לפני תשע בבוקר.
כנראה מהפחד כי בעלי איים עלי שאם לא אקום
אז אקח את הכדור בבוקר.
לפני שהפסיכיאטרית נסעה היא השאירה לי פתק קטן.
מרשם לתרופה אנטי דיכאונית.
לוסטרל.
של פייזר.
זה האלה של הוויאגרה.
אמורים להיות טובים.
אמרה להתחיל בחצי כדור.
התחלתי.
וגם סיימתי.
זה עשה לי בחילות.
והרגשה רעה.
וסחרחורת.
אבל כל זה בהחלט נסבל.
והייתי מחכה לראות אולי עם הזמן זה יעבור.
אבל זה עשה לי גם טיקים בעין.
ואני ממש לא מוכנה להסתכן שאני אמשיך לקחת את הכדור והטיקים יישארו
לתמיד.
מילא להיות דיכאונית.
ועם בעיות פוריות.
אבל גם עם טיקים?
אין מצב.
החלטתי לחכות לשובה של הפסיכית (ככה אני קוראת לה בחיבה) ולהתייעץ
איתה.
בינתיים אני לא מכניסה את זה יותר לגוף שלי.
ואם כבר מדברים על דברים שאני לא מכניסה יותר לגוף שלי אז נשברתי
וזרקתי את המיץ סלק עם דבש שהרופאה שלי אמרה לי לשתות לדלקות השקדים שלי.
זה פשוט רעל עכברים.
עינוי רציני.
איזה כיף שהפסקתי עם זה.
גם עם הפורמולה ששלחו לי מקנדה הפסקתי לבינתיים.
הרגשתי שאני מעמיסה יותר מידי על הגוף שלי.
רוצה להיצמד לחליטות ולטיפות של הרופאה שלי.
*************************************************************************************************************************************************************************
אחת הדרכים שלי לשרוד את התקופה הלא קלה הזאת שבה אני מנסה להרות
ונכשלת שוב ושוב זה לברוח מהמציאות.
ולא זה לא אומר לעשות סמים.
אני בסך הכל בורחת לסדרות טלוויזיה.
לעולמות של אנשים אחרים.
לחיים שלי.
אתמול ראיתי את הפרק האחרון של הסדרה הישראלית המדהימה פלפלים צהובים.
(שנגמרה כמובן בלידה)
הסדרה הזאת גרמה לי לחייך בתקופות ששום דבר לא יל להעלות חיוך על
פניי.
קצת עצוב לי שאין לי אותה יותר.
מקווה מאוד שתהיה עונה נוספת.
מקווה גם שבינתיים אוכל להתחבר לסדרות
אחרות ולברוח אליהן.
מאז שגיליתי שיש לי בעיות פוריות נהיה לי מאוד קשה לקבוע דברים מראש.
כי אני אף פעם לא יודעת איך ארגיש באותו יום מבחנה נפשית.
יש דברים צפויים כמו הבטא שאז לא קובעת כלום כדי לא לבטל במידה ויוצא
שלילי (ותמיד יוצא שלילי).
אבל יש גם דברים לא כל כך צפויים.
כמו חברה שנכנסה להריון.
כמו קרובת משפחה שילדה.
ואז אני מתפרקת (הקנאה חונקת אותי) ונאלצת לבטל דברים שקבעתי וזה נורא
לא נעים.
הבחורה שעושה לי גבות ומילוי ציפורניים ופדיקור קבלה ממני מיליון
ביטולים.
כי ערב לפני התור שלה עוד קרובת משפחה הודיעה על ההיריון שלה למשל.
וזה לא נעים.
כי במקומי היא הייתה יכולה לקחת מישהי אחרת.
אז הפסקתי לקבע מראש.
מתקשרת בספונטניות ואם יש לה זמן מגיעה.
מסתבר שספונטניות לפני פסח זה רעיון רע.
אתמול התקשרתי אליה ולא היה מקום פנוי.
רק אחרי החג.
ואני חייבת גבות ומילוי ופדיקור.
ממש התבאסתי.
מה עכשיו אצטרך ללכת למישהי חדשה?
היא אמרה שיש לה כמה אנשים שהם בסימן שאלה אם הם יגיעו שהיא תברר
ותודיע לי.
התכוונתי להתקשר אליה היום בערב לשאול מה קורה אבל היא הקדימה אותי
והתקשרה אלי בצהריים.
נוצר לה חלון מחר באחת עשרה בבוקר.
איזה כיף.
עכשיו רק נשאר לקום בזמן.
אני ובעלי הכרנו לפני המון שנים.
ואז נפרדנו.
ואז חזרנו.
בשנים בהם לא היינו יחד כתבתי המון.
באתר שנקרא במה חדשה.
לאתר נרשמתי עם המייל שהיה לי פעם.
בינתיים הפסקתי להשתמש באותו המייל.
בינתיים גם שכחתי את הסיסמא למייל ואת הסיסמא לבמה חדשה.
רציתי לחזור לכתוב שם.
הם שולחים לי את הסיסמא למייל שאיתו נרשמתי ושאליו לא יכולה להיכנס.
בינתיים קראתי כתבה שוואלה סוגרים תיבות דואר לא פעילות.
והמייל הוא של וואלה.
ויש לי שם דברים נוסטלגיים שלא הייתי רוצה שימחקו.
התחילה התכתבת ביני לבין וואלה.
לעיתים ז נראה חסר סיכוי.
עד שבסוף הם הסכימו שאשלח צילום תעודת זהות והם ישחזרו לי את הסיסמא.
שלחתי.
שיחזרו.
צעד קטן לאנושות צעד גדול לי.
ניצחון קטן.
בתקופה של כישלונות.
איזה כיף.
עוד לפני שאני ובעלי ידענו איזה מסע ארוך נצטרך לעבור כדי להפוך
להורים אני קניתי לי שרשרת. עם תליון של שני לבבות.
אמרתי לבעלי שזה מסמן את הלב שלי ושלו ששלובים אחד בשני ושייצרו לב
שלישי.
לב של תינוק קטן.
אחרי שהכול התפוצץ לא לבשתי יותר את השרשרת.
לא יכולתי.
כאב לי מידי.
אתמול הייתי באיחור.
הייתי צריכה לצאת מהבית.
והשרשרת שרציתי לשים לא נסגרה.
במהירות וכשאני ממש מאחרת פתחתי את הארון למצוא שרשרת אחרת והראשונה
שנתקלתי בה הייתה זאת עם הלבבות.
ענדתי אותה.
וזה לא כאב.
כנראה שאני מתרגלת למציאות הזאת.
קשה ככל שתהיה.
אחת מהשתיים
או שהבת של הנהג מונית שאני נוסעת איתו על בסיס קבוע מתקשרת אליו כל
הזמן נון סטפ
או שזה המזל שלי שכל פעם שאני אצלו במונית היא מחייגת אליו.
היא בת 3 ויש לה את הקול הכי מתוק והכי מתפנק בעולם.
זה צובט לי בלב.
אני לא יודעת האם בעלי יזכה אי פעם לשמוע קול מתוק שקורה לו אבא.
לא יודעת אם אני אזכה אי פעם לשמע קול קטן ומתפנק שקורא לי אימא.
קשה לי.
קשה לי לצאת מהבית כי בעולם הגדו כל רגע משהו מזכיר לי את זה שאנחנו
לא מצלילים להרות.
אתמול למשל בערב אני ובעלי יצאנו לטייל והיה ממש כיף.
אחר כך הוא הלך לחברים ואני חזרתי ברגל הביתה.
ופתאום נתקלתי במלא נשים הריוניות.
במלא עגלות עם תינוקות וכאב לי מאוד.
אז התאמצתי ולא נתתי לעצמי להתפרק לגמרי אבל עדיין כאב לי מאוד בפנים.
רק שיחת טלפון לבעלי שהבטיח לי שגם התור
שלנו יגיע איכשהו הרגיעה אותי.
אני בוכה המון.
בעיקר לבעלי.
ודווקא בכותל משום מה אני לא מצליחה לבכות.
כאילו שלא נעים לי מאלוהים.
כאילו שמפחדת להכעיס אותו.
שהוא יגיד מי זאת הכפויית טובה שמתרכזת רק במה שאין ולא במה שיש.
אתמול הייתי בכותל.
והתפללתי. ודיברתי. וביקשתי. אבל לבכות לא הצלחתי.
דווקא שם הדמעות לא באות.
אתמול בכותל פתאום חשבתי שתמיד היו לי בעיות נפשיות.
בטח שלא ברמות כאלה אבל היו.
תמיד הייתי קצת דיכאונית.
וטיפה חרדתית.
וחשבתי שאולי ז דרכו של אלוהים לגרום לי לקבל עזרה נפשית.
אולי בכוונה הוא לא נתן לי הריון כדי שאתרסק עד הסוף ואפנה לטיפול
נפשי.
אני יודעת שזה נשמע קצת מגוחך אבל אני כל הזמן מחפשת סיבות ללמה דווקא
אני לא מצליחה להרות.
*************************************************************************************************************************************************************************אני
משתדלת נורא לא לסגור את עצמי בבית.
אתמול אני ובעלי יצאנו בערב לממילא.
עצרנו במגנוליה.
התפנקתי בעגילים ובצמיד.
אחר כך ישבנו בבית קפה.
אני שתיתי שוקו על בסיס חלב סויה לראשנה בחיי.
וזה כי אני נמנעת מחלב פרה.
האמת היה אפילו יותר טעים מהרגיל.
אכלתי גם מאפה טבעוני.
לא כי אני טבעונית פשוט כי זה הדבר הפרווה היחידי שהיה.
בין לגימה לביס הייתה לנו שיחה טובה.
על איך ממשיכים.
דיברנו שנחכה עוד קצת ואם לא אולי נפנה למומחה אי וי אף שמטפל דווקא
במקרים בהם אי וי אף קודם הסתבך.
דיברנו גם על מצבנו הכספי.
ועל הניקיונות לפסח שצריך לעשות.
סך הכול היה בילוי מאוד נחמד
גם היום יצא לנו לבלות.
היום היינו אצל הרופאה בחיפה.
אחרי כרגיל הלכנו לקניון.
היינו בקסטרו ובללין.
בקסטרו התחדשתי בשמלה בחולצה ובגופיה.
אני חייבת לרזות בשביל שהם ישבו עלי יותר יפה.
אבל כמו שאומר בעלי לאט לאט.
לאט אבל בטוח.
בללין קיבלתי מתנה (שלחו אס אם אס שמגיעה לי מתנה) – משהו ריחני כזה
לארון.
איזה כיף.
אוהבת נורא מתנות.
חוץ מזה גם קניתי סלסלה קטנה לארון כדי לארגן את כל הטיפות והוויטמינים
שאני לוקחת.
*************************************************************************************************************************************************************************
מסכן בעלי.
אני מתפרצת עליו מידי פעם.
למשל אתמול במגנוליה.
מדדתי שרשרת שהא לא התלהב ממנה ויש התפרצתי שהנה הוא הורס לי את המצב
רוח.
והוא כל כך אהב אותי.
היום אחרי הרופאה ישבנו לאכול בבית קפה.
הזמנו שני סלטים.
לצד הסלטים הביאו לנו צלוחיות של זיתים.
אני לקחתי זית אחד ובטעות הפלתי אותו לשולחן.
והוא ישר לקח אותו ואכל אותו ונתן לי זית אחר.
שחס וחלילה המלכה שלו לא תאכל זית מלוכלך.
לא מבינה איך הוא עדיין כל כך אוהב אותי למרות שאני מתפרצת עליו א
מעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
