החיים בצל טיפולי הפוריות (האלטרנטיביים)

אני משתדלת לאכול בריא ומסודר.

משתדלת ללכת ברגל.

ובכל זאת המשקל קצת נתקע.

אני אוכלת יחסית הרבה פחת קלוריות ממה שטרפתי פעם ובכל זאת אני קצת תקועה.

מאוד מפחדת שזה מהתרופה נוגדת החרדות שלי.

אומרים שהיא באמת עושה משהו לא טוב למטבוליזם.

מאוד רוצה לרזות.

גם בשבילי, גם בשביל בעלי וגם כי מקווה שזה יביא הריון.

מצד שני אני מפחדת לוותר על הכדור.

מפחדת שוב לשקוע בחרדות.

כרגע אני לוקחת מינון מינימלי – רבע כדור.

רוצה להאמין שמינון כזה לא יפריע לי לרזות.

רוצה להאמין שאמשיך לרדת יפה במשקל....

*************************************************************************************************************************************************************************

אז אתמול היה יום רביעי וכמו בכל יום רביעי אחר גם אתמול נסענו לחיפה.

נסענו דרך כביש החוף.

היו לא מעט נופים יפים.

הרבה ירוק.

מראות שבדרך כלל רואים רק בחול.

מאז שיש לי את הנטבוק שלי אני תמיד עובדת בנסיעה הלוך.

משום מה ההספקים שלי בנסיעה מאוד גבוהים וימי רביעי הפכו להיות לימים מאוד פרודוקטיביים מבחינת העבודה.

אז נסענו לחיפה וכרגיל היה עיסוי רחם.

והייתה שיחה עם הרופאה.

בכיתי לה קצת.

זה כבר כמעט שבעה חודשים מאז האי וי אף שכמעט הרג אותי.

זה כבר ארבעה חודשים שאני אצלה בטיפול.

היא אמרה שהיא תשנה לי את התוכנת טיפול.

אמרה שהתוכנית החדשה בטוח תעבוד.

כבר אתמול היא עשתה לי דיקור אחר.

מבחינת החליטות והטיפות בינתיים הכול רגיל.

אמרה ששבוע הבא תיתן לי חליטה אחרת.

הבטיחה שיהיה בסדר.

שאני אכנס להריון.

אני לא יודעת מה יש לרופאה שלי אבל היא תמיד מצליחה לתת לי תקווה.

אני אופטימית.

מקווה שהדיקור החדש יעזור.

שהחליטה תעזור.

מקווה שהעיסוי רחם יעזור.

אחרי שסיימתי עם הדיקור והעיסוי אח שלי סימס שלי.

אמר לי שרוצה לספר לי משהו.

שלא רוצה שאגלה על זה בפייסבוק.

הייתה לי הרגשה רעה.

לאחי יש ידידה מאוד טובה.

בחורה מקסימה.

היא בת 40 רווקה (ולדעתי עדיין בתולה) ויש לה בעיות בריאות.

אני כבר לא האמנתי שהיא תתחתן.

ובטח לא שתהפוך לאימא.

אז בקיצור אחי סיפר לי אתמול שהיא ילדה בן זכר.

היא!!!!!

היא בת 40 רווקה וחולה והצליחה ללדת.

ואני הנשואה הצעירה והבריאה לא מצליחה.

זה היה גרוף לבטן.

כאילו אפילו היא זאת שמעולם לא חשבתי שתלד ילדה.

והיא מקסימה והכי בעלם מגיע לה ובכל זאת קשה לי שלא לקנא.

קשה לי לפרגן.

הבשורה הזאת די הכניסה אותי להלם.

מזל שאחי סיפר לי.

מזל שלא ראית את זה ככה פתאום בפייסבוק.

רק אתמול מישהי בפורום פוריות של תפוז כתבה על הכאב שבלראת מישהי שהתחתנה אחריה וכבר בהריון.

אז לראות מישהי כמו הידידה הזאת של אחי יולדת זה חתיכת שוק.

חתיכת בוקס לפנים.

אני מכירה את הידידה הזאת של אחי די טוב.

מכירה מצויין את אימא שלה.

ואני יודעת שהייתי צריכה להתקשר ולהגיד מזל טוב אבל לא התקשרתי.

בימים אלו אני די נכה רגשית.

הסתפקתי בהודעה בפייסבוק.

וכמובן שראיתי שם את כל הברכת ואכלתי את הלב.

אם זה לא מספיק אז ידיד שלי ואישתו נסעו לחול.

לכבד מה?

לכבוד זה שאחרי כמה טיפולי פוריות הם סוף סף בהריון.

נסעו לחגוג את זה.

אלוהים אני מרגישה שכולם חיים כולם מתקדמים בחיים שלהם ורק אני על הולד.

מרגישה שכל מה שאני עושה (עבודה, בילויים, קניית תכשיטים) מתגמד לעומת מה שאחרים עושים.

אחרים עושים ילדים וכלו לא יכול להשתוות לזה.

אני מרגישה שהחיים שלי סתם עוברים.

מתבזבזים להם.

גם לי בא לנסוע לחול בכיף אבל אני יודעת שכרגע אני בכל מקרה לא אהנה מהנסיעה.

גם לי בא ילד.

גם לי בא להמשיך עם החיים שלי.

אני כל כך מקנאה.

באותה ידידה של אחי.

אחרי הרופאה הלכנו לאכול בארומה.

בשולחן לידנו ישבו אימא סבתא ושלוש ילדות קטנות ויפיפיות.

נצבט לי הלב.

הן היו כאלה מאושרות.

צחקו בקולי קולות.

הן היו כאלה תמימות.

הן לא יודעות שאולי יום אחד כשהן יגדלו הן לא יצליחו להיכנס להריון והתמימות הזאת תלך מהן.

ואת החיוך בעיניים יתפוס עצב תהומי.

ואת הצחוק יחליפו דמעות.

אני רוצה לחזור להיות תמימה ושמחה ונטולת דאגת.

אני מרגישה שהזדקנתי ואני לא אוהבת את זה.

תמיד הייתי נורא ילדותית.

אחד מהדברים הקשים בלא להצליח להרות זה שהסביבה לא מבינה עד הסוף מה עובר עלייך.

וכתוצאה מכך את מרחקת מאנשים.

את נסגרת.

ופתאום אנשי שפעם היו מאוד קרובים הופכים לאנשים רחוקים (או פחות קורבים במקרה הטוב).

ככה זה עם אחי.

הוא לא מבין מה הביג דיל.

אז או קיי לא מצליחה להרות.

א קיי מנסה לטפל בזה.

אבל למה להיות בדיכאון?

למה להפסיק לחיות?

הוא לא מבין את הבור שנפער אצלי בפנים.

את הכאב הנוראי.

הפוריות נכנסה בנינו והרחיקה אותנו זה מזו.

אתמול בדרך לחיפה עצרנו בתחנת דלק.

קניתי שוקולד של קינדר בצורת היפופוטם.

פעם אני ואחי היינו נורא קרובים.

היינו החברים הכי טובים.

פעם היינו חולקים בנינו שוקולד כזה ומדברים על הכל.

והיום זה לא ככה.

זה ממש ל ככה.

אתמול לפני היציאה לחיפה התחלתי לנקות קצת לפסח.

טוב לא ממש לנקות כי לזה יש מנקה.

יותר לסדר.

התחלתי עם המון מרץ ורצון טוב.

סיימתי די מהר מיואשת לגמרי.

העמסתי על עצמי יותר מידי.

אני עדיין יסית חלשה פיזית מאז שכמעט מתתי מהאי וי אף.

יש יותר מידי בלגן בארונות.

אין מצב שאני אצליח לסדר את זה מהר.

ולהעביר עכשיו שעות על גבי שעות בסידור ארונות כרגע אני לא מסוגלת לזה.

לא נפשית ובטח שלא פיזית.

מחליטה שמעכשיו כל יום אקדיש כמה דקות לסידור מדף אחד או מגירה אחת.

נכון זה לא יהיה גמור עד פסח אבל העיקר זה יהיה גמור מתישהו.

ובעלי לגמרי תומך בי.

פעם עשיתי מנוי לידיעות אחרונות.

פעם אהבתי לקום ולפתוח את הבוקר עם מיץ סחוט ועיתון.

בעלי אהב לחזור הביתה ולהציץ בספורט.

אבל זה היה פעם.

בעלי עדיין מציץ קצת בעיתון אבל אני בקושי נוגעת בו.

חדשות לא מעניינות אותי.

כלום לא מעניין אותי חוץ מהריון.

אתמול התקשרו אלי מהעיתון.

המנוי שלי נגמר.

שאלו אם רוצה לחדש.

אמרתי שכן.

למה?

הרי אני במילא לא נוגעת בו?

אולי כי קשה לי להשלים עם העובדה שזהו לנצח שום דבר לא יעניין אותי יותר.

אולי כי אני רוצה לקוות שנה עוד מעט אני נכנסת להריון (הרופאה הרי בטוחה בכך) ואז אני שוב אתפנק לי על מיץ ועיתון בבוקר.

ואולי, אולי, אני פשוט מסרבת להרפות ממי שהייתי פעם.

ממי שהייתי לפני שהחלום ש"הנה טיפולי אי וי אף יביאו לי תינוק צ'יק צ'אק" התפוצץ לי בפרצוף...

*************************************************************************************************************************************************************************

פסח כבר התחיל.

לפחות בגנים ובבית ספר שבהם כבר אין לימודים.

דיברתי אתמול עם אבא שלי.

הוא היה בעבודה.

רעש והמולה היו שם.

העובדים הביאו את הילדים שלהם.

ואבא שלי סיפר בהתלהבות איזה כיף זה היה.

ואני רק חשבתי מזל שאני עובדת מהבית.

לא הייתי מצליחה לשמוח.

אבא שלי שמח ונהנה מילדים של אחרים.

ברור.

הרי יש לו שני ילדים משלו.

ואני?

מה יש לי?

אתמול שוב הפכתי את האינטרנט.

בניסיון לאתר אולי עוד איזושהי בדיקה שאפשר לעשות.

עוד משהו שאולי ישפוך אור על למה לנו זה לא מצליח.

הפסיכיאטרית שלי רוצה שאני אלך לאנדוקרינולוג ממוחה בפוריות.

לתותח על.

ואז אחרי שהוא יעשה את כל הבדיקות ולא ימצא כלום היא רוצה שאני אשלים עם זה שאנחנו פשוט לא מוסברים ושזה מה יש.

בינתיים אני דוחה את זה.

בסך הכל היה לי יום לא רע אתמול.

שלשום ניסיתי לקבוע תור לגבות מילוי ופדיקור.

מסתבר שהכול מלא.

אין תור פנוי.

אתמול פתאום ההמניקוריסטית שלי התקשרה אלי.

היא מצאה זמן עבורי.

איזה כיף.

רציתי להית מטופחת לקראת פסח.

להיכנס קצת לאווירת החג.