ביום חמישי קמתי מוקדם.
היה לי תור למילוי פדיקור וגבות ב11 בבוקר ודאגתי שאני לא אצליח לקום.
זה כבר יום שלישי ברצף שקמתי מקדם.
הייתי ממש גאה בעצמי.
לצערי השמחה הייתה מוקדמת.
ביום שישי ישנתי עד אחת עשרה.
זה ביאס אותי.
למרות שהיה לי תירוץ טוב ללמה ישנתי כל כך הרבה.
בחמישי בלילה לקחתי בטעות חצי כדור במקום רבע כדור מתרופת ההרגעה
(המרדימה) שלי.
ניסיתי להתעודד בכך ש11 זה לא שלוש כמו פעם ובכל זאת זה מעצבן שאין לי
מספיק כח רצון כדי לקום כל יום עד תשע.
************************************************************************************************************************************************************************
המשקל שלי ממשיך לבאס אותי.
אני תקועה ולא מצליחה להמשיך ולרדת.
בחמישי הייתי עם בעלי במסעדה ואכלתי פוקצ'ה (חצי חצי עם בעלי) ונודלס
ופחדתי שאני אשמין.
למזלי סיימתי לאכול בסביבות שש וחצי בערב ולא אכלתי אחר כך כלום (חוץ
מחצי אשכולית) אז יצא שדווקא הורדתי 200 גרם.
רוצה לעשות לי הרגל קבוע לסיים לאכול בסביבות שבע וחצי ואז לאכול רק
אשכולית ותפוח.
*************************************************************************************************************************************************************************
הבילוי במסעדה ביום חמישי היה ממש כייפי.
הלכנו למסעדה חדשה שאף פעם לא היינו בה.
התפריט שלה היה מדהים.
כבר מזמן לא ראיתי כזה תפריט איכותי ומעניין.
גם האוכל היה ברמה מאוד גבוהה.
ביום חמישי היה לי מצב רוח לא משהו.
שוב החרדות שאני אף פעם לא אצליח להיכנס להריון.
רציתי לבטל את ההליכה למסעדה.
לא ביטלתי משתי סיבות:
- 1. לא רציתי לאכזב את בעלי
- 2. היה לנו קופן למסעדה הזאת (של גרופון המעולים) ששילמנו 60 שקל וקיבלנו
לאכול ב120 והתאריך של הקופון עמד לפוג.
אם לא הקופון שעוד רגע היה פג תוקף ואם לא בעלי שחיכה לבילוי הזה לא
הייתי מכריחה את עצמי להתלבש ולצאת.
בדיעבד אני נורא שמחה שהלכתי.
היה מאוד כיף.
כן למרות שבדרך חזרה (הלכנו ברגל) נתקלתי בכמה וכמה נשים בהריון.
יש בי כאב נוראי.
כאב שכואב ממש עמוק בפנים.
תמיד.
יום יום שעה שעה.
שמתעצם כשאני רואה נשים בהריון.
שמתעצם מעוד אלף דברים.
ואני מנסה לחיות לצד הכאב הזה.
לצאת למסעדה למרות שבפנים כאבי תופת.
הנפש כל כך כואבת.
************************************************************************************************************************************************************************
אני ממשיכה לעשות הליכות.
סתם ככה משעמם לי ללכת.
אבל אני משתדלת ללכת לכל מקום שאפשר ברגל.
אני שוחה עכשיו כמעט כל יום.
ואני הולכת ברגל לבריכה וממנה.
זה רבע שעה – עשרים דקות לכל כיוון.
גם למסעדה התעקשתי שאני ובעלי נלך ברגל.
בהליכות שלי אני מנסה לא להסתכל על אנשים שחלילה לא אתקל במישהי
בהריון.
אני מתרכזת בטבע.
בעצים, בציפורים.
והטבע כזה מדהים.
הציפורים שיודעות לעוף.
ואני לא מבינה מה השתבש אצלי.
למה אני לא מצליחה להיכנס להריון.
הרי זה הטבע.
הדבר הכי טבעי בעולם.
************************************************************************************************************************************************************************
ביום חמישי בבוקר עשיתי מילוי ופדיקור וגבות.
יצא ממש יפה.
זה קצת (הרבה) משפר את הרגשת הבאסה הכללית שאני חיה בה.
זה קצת (הרבה) תורם להרגשת הנשיות שלי (שדי נפגעה מחוסר היכולת שלי
להרות).
המניקוריסטית שלי איחרה קצת ואני קפאתי מקור בחוץ.
מאז האי וי אף הכושל, מאז שהגוף שלי קרס, כל הזמן קר לי.
פעם היה לי כל הזמן חם.
גם אחר כך בטיפול היה לי מאוד קר.
במיוחד שאחרי הפדיקור לא יכלתי לשים נעליים כי חיכיתי עד שהלק התייבש.
היה לי כל כך קר שלא יכלתי לשאת את המחשבה שאצטרך ללכת אחריה לאבא שלי
ברגל (גר קרוב אליה).
התקשרתי אליו ובקטע מתפנק ביקשתי שיבוא לאסוף אותי.
כשהא בא הוא היה שתוי.
לא היה אכפת לי.
חשבתי רק על מרק העדשים החם והטעים שמחכה לי אצלו בבית.
בזמן שהמניקוריסטית עשתה לי את הציפורניים עייפות בטורפת השתלטה עלי
והתחלתי לנקר.
היא בטח חושבת שאני מוזרה.
לכי תסבירי שאת לוקחת תרופה נוגדת חרדה שמרדימה אותך נורא.
המניקיוריסטית שלי נורא בקטע של פסח.
כולה עסוקה בנקיונות ומתי תספיק לנקות.
גם הלקוחה שבאה אחריי (מקדימה קצת) עסוקה בפסח.
במה תבשל ומה יאכלו בליל הסדר ואיזה על האש יעשו למחרת.
בכלל כולם סיביב עסוקים בנקיונות וקניית מתנות ובקניית בגדים לערב חג
ובאיפה הם יעשו את החג ובמה הם יאכלו.
ורק אני חיה לי ביקום מקביל.
רק לי כל זה לא נוגע.
כי אותי שום דבר לא מעניין.
רק היריון.
כי אותי שום דבר לא משמח.
וממש לא בא לי ללכת לאיזו ארוחת חג בה כולם שמחים ומאושרים.
אבא שלי עושה סדר גדול אצלו.
בעלי הולך אליו (הם חברים טובים).
אני מעדיפה להישאר בבית.
להימנע מכל השאלות של נו למה אתם לא מרחיבים את המשפחה (ממי שלא יודע)
או נו מה עם הטיפולים (ממי שכן יודע).
בעלי רצה להישאר איתי.
אבל ידעתי שהוא גם רוצה ללכת לאבא שלי ולא רציתי שהוא יפסיד ליל סדר
נורמאלי בגללי.
בסוף אימא שלי נחלצה לעזרתנו.
היא תעשה ארוחה נחמדה רק לי ולה ואני אלך אליה.
ואת בעלי שלחתי לארוחה הגדולה אצל אבא שלי בטענה שאני רוצה זמן נשים
עם אימא שלי.
זה שפסח בא זה די מדכא אותי.
האי וי אף שכמעט הרג אותי היה בחגי תשרי חגי הסתיו והנה חג האביב כבר
פה ואני עדיין עם בעיות בריאות (שנגרמו מהאי וי אף שנכשל) ועדיין בלי הריון.
פאק זה כבר כמעט שבעה חודשים שהתקווה (שאי וי אף יהיה הדבר שיכניס
אותי להריון) נלקחה ממני.
זה כבר כמעט שבעה חודשים שאני לא חיה.
רק שורדת.
פסח כבר כמעט פה ואני לא מנקה ולא הולכת לארוחת ליל הסדר.
אולי מחר אקנה קצת מתנות.
המקסימום שעשיתי זה מכירת חמץ.
וגם זה כי במקרה ראיתי דוכן בעיר.
וגם אז הסתבכי עם המשפט שהיה צריך להגיד.
*************************************************************************************************************************************************************************
אני נורא משתדלת לשמור על אופטימיות.
להאמין לרופאה שלי שאמרה שהיא מאמינה שעוד מעט אני אצליח להרות.
מנסה להאמין שהדיקור החדש יעשה את שלו.
שהחליטה שהיא תיתן לי ברביעי הבא תעשה את שלה.
ואולי הבטא הקרוב יהיה שלילי כי בייצתי לפני כל השינויים אבל מנסה בכל
כוחי להאמין שהחודש הבא יהיה החודש שבו אני סוף סוף אכנס להריון.
************************************************************************************************************************************************************************
אני נעה בין תקווה ליאוש.
רגע אחד אני אופטימית שהנה הדיקור החדש יעזור.
וממש כמה דקות אחרי זה אני שוב מיואשת מפחדת שזה אף פעם לא יקרה.
רגע אחד אני מאמינה שהחליטה החדשה תחולל את הנס שאני כל כך רוצה.
רגע אחר אני בטוחה שאף פעם לא אראה את בטני תופחת ואת האוצר הקטן שגדל
שם.
במהלך היממה זה משתנה מליון פעם.
אני נעה בין יאוש לתקווה.
רגע אחד ככה ורגע אחד אחרת.
זה נורא קשה ככה!
קשה שאני סתם נוסעת באוטו ופתאום על פני חולף אבא עם תינוק והלב שלי
נשבר לרסיסים.
אני מנסה לשמוח על רגעי האופטימיות.
מנסה בכל כוחי לא להתפרק ברגעי הייאוש.
השיר של ריטה מתנגן לי בראש.
עד שתעזוב.
נכון שהוא מדבר על משהו אחר לגמרי אבל המשפט הזה הלוואי יהיה בי כוח
כל כך נכון.
הלוואי יהיה בי כח לעבור את התקופה הזאת.
הלוואי יהיה בי כח לא להתפרק ולא לזחול למיטה בוכה כל פעם שאני רואה
מישהי בהריון.
הכי קשה לי זה בחוץ.
בבית אני עוד איכשהו בסדר.
אבל בחוץ אני רואה נשים בהריון ועגלות עם תינוקות בני יום ואני
מתפרקת.
השיר של איה כורם מתנגן לי בראש.
"היה לי קשה בין האנשים".
מאד קשה לי בין האנשים.
וזה לא רק הנשים בהריון.
קשה לי לראות אנשים שמחים ונהנים.
קשה לי אנשים ששואלים שאלות מכאיבות על נו מה עם ההריון.
************************************************************************************************************************************************************************
מבחינת העבודה הולך לי די טוב.
אני משתדלת כמה פעמים בשבוע ללכת לעבוד בארומה.
זה טוב לי כי זה הליכה ברגל עד לשם.
זה טוב לי כי בבית יש מלא הסחות דעת ופיתויים ושם לא.
פעם לפני שהכל קרה הכרתי בחור מדהים.
אני הייתי עובדת בארומה וכך גם הוא.
היינו מדברים המון.
עושים טיולים.
מזל שבעלי לא קנאי ולגמרי סומך עלי.
אחר כך האי וי אף התפוצץ והפסקתי לצאת מהבית.
לפני כמה זמן הייתי בארומה עם בעלי ונתקלתי בו.
לא הצלחתי להגיד שלום.
הוא גם לא אמר.
אולי בגלל בעלי.
אחר כך שלח הודעה של למה לא אמרת שלום.
מאז אני קצת חוששת להתקל בו.
הולכת לארומה בכוונה בשעות שיודעת שרוב הסיכויים שהוא לא יהיה שם.
מנסה להימנע מהשאלות שלו.
של לאן נעלמתי ומה עם ההריון וכו.
זה כואב יותר מידי.
מנסה להימנע מהצעות שלו לקשקש על כוס קפה או לטייל.
אני כבר לא הבחורה השמחה והחייכנית והקלילה של פעם.
כאב לי להיזכר באיך הייתי פעם.
************************************************************************************************************************************************************************
אני שונאת שעושים משהו רע.
המוטו לי זה עדיף לא לעשות בכלל מאשר לעשות רע.
ליד הבית שלי פתחו אוכל מוכן לקחת לסופי שבוע.
כל כך שמחתי.
אני הרי לא מבשלת.
אתמול סוף סוף הלכתי לשם.
וכל כך התבאסתי.
מהמבחר (לא היו תוספות בכלל).
ומהמראה (של העוף בעיקר).
אוף למה עד שפותחים משהו כזה ליד הבית שלי עושים את זה כל כך רע.
טוב אולי זה רק ההתחלה.
אולי הם עוד ישתפרו.
************************************************************************************************************************************************************************
אתמול הכנתי עוגה.
עוגת גבינה עם פרורים.
זה הריפוי בעיסוק הקבוע שלי בימי שישי.
ליקקתי שאריות מהקערה מהמיקסר.
נראה טעים.
אני ממש נהנית מאפייה.
פחות נהנית מהלנקות אחר כך את המטבח.
למרות שאתמול כבר כיסיתי את השיש בניילון נצמד ואז בסיום הכנת העוגה
פשוט הסרתי אותו והשיש היה נקי.
נראה לי בקרוב אנסה גם להכין אוכל רגיל לא רק קינוחים.
*************************************************************************************************************************************************************************
כבר כתבתי פה על כמה אני ואחי היינו קרובים פעם.
כבר כתבתי פה על כמה כל עניין הפוריות הרחיק בנינו.
בעיקר כי הוא לא מבין כמה זה ביג דיל עבורי.
בימים האחרונים הקשר בנינו מתחמם.
ואני כל כך שמחה.
אומנם שנינו הולכים על ביצים כי יש בנינו הרבה משקעים אבל העיקר אנחנו
מתקרבים.
הוא מספר לי על הידידה שלו שילדה.
זה קצת כואב אבל זה בסדר.
הכי חשוב שאנחנו מדברים ומתקרבים.
אחרי השיחה איתו אני לא יכולה שלא לתהות למה לה זה הסתדר בגיל 40
ומתרומת זרע ועם בעיות הבריאות שלה.
למה לי זה לא מסתדר?
למה?
************************************************************************************************************************************************************************
אתמול בצהריים הייתי בבית.
עם בעלי ואבא שלי.
פתאום דפיקה בדלת.
לא חיכינו לאף אחד.
מסתבר שיש לנו שכנה חדשה.
היא באה להציג את עצמה.
לא דוברת עברית.
רק אנגלית.
האנגלית שלי סבירה לא מעבר לזה.
ניהלתי איתה שיחת נימוס קטנה.
לאחרונה קשה לי עם כל הקטע החברתי.
אני נורא מכונסת בעצמי ובכאב שלי.
אבל היא לא יודעת את זה.
בטח חשבה שאני סתם סנובית או משהו.
אוף.
מי ביקש ממנה לבוא להציג את עצמה.
למה היא לא קוראת מחשבות ולא מבינה שכרגע לא בא לי על אנשים.
רק על הריון.
************************************************************************************************************************************************************************
אתמול היה חם.
כל כך חם שהחלפתי את המגפיים בנעלי קיץ.
היה כיף.
מצד שני קיץ זה בעיה.
זה דורש בגדים חשופים וזה בעיה.
גם כי יש לי קצת צלקות מהנסיונות של הרופאים להציל את חיי אחרי שקרסתי
בגלל האי וי אף וגם כי השמנתי נורא.
כרגע המצב הוא שאין לי כמעט בגדים לקיץ שעולים עלי.
ונכון שאני בדיאטה אבל עד שאני ארזה אני צריכה ללבוש משהו.
זה די מדכא אותי המצב הזה.
בערב דיברתי על זה עם בעלי
הוא ישר פתר את הבעיה.
אמר שביום רביעי בחיפה נלך לקנות לי בגדים.
ג'ינסים וחולצות ומה שבא לי.
ומה שלא נספיק לקנות ברביעי בחיפה נמשיך לקנות בחמישי בירושלים.
כרגיל הוא מציל אותי.
כרגיל הוא פותר את הבעיות שלי.
אם רק הוא היה מצליח לפתור את בעיית ההיריון שלנו.
אחר כך דיברנו קצת על המצב הכספי שלנו.
הרופאה שלי זה עסק לא זול.
הפסיכיאטרית זה עסק לא זול כלל וכלל.
ושוב איכשהו בעלי מצליח להרגיע אתי ולמצוא פתרונות להכל.
הוא הקוסם הקטן שלי.
הוא הנסיך על הסוס הלבן.
הא האהבה הגדולה של חיי.
************************************************************************************************************************************************************************
אתמול בערב היינו אצל אבא שלי.
היה המון אוכל.
ואוכל טעים.
והייתי רעבה נורא.
זללתי כאילו אין מחר.
אחר כך באו רגשי האשם.
אוף.
אני כל כך מנסה לאכול בריא ומסודר לא מבינה איך זללתי ככה המון אתמול.
*************************************************************************************************************************************************************************
אחרי הארוחה אני נרדמתי בסלון של אבא שלי.
אכלתי יותר מידי.
ישנתי כל הערב.
בקושי עבדתי.
התעוררתי בסביבות עשר.
עד שהגעתי הביתה עד שעשיתי כמה דברים הלכתי לישון מאוחר.
בסביבת אחת וחצי.
אני כל כך מנסה ללכת לישון ב12.
קשה לי עם השעות שינה /קימה.
*************************************************************************************************************************************************************************
ביום חמישי קניתי בסופר בונבוניירה של פרלינים במילוי דובדבנים.
זה עשה לי כל כך שמח על הלב.
אומנם עוד לא יצא לי לטעום מהם אבל עצם זה שהם מחכים לי במטבח זה עושה
לי שמח על הלב.
אלוהים תודה לך על השמחות הקטנות האלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
