אתמול התחלתי ציפרלקס.
היום היה היום השני.
זהו כדור אנטי דכאוני רביעי שאני מנסה.
אין ספק שיש לו הכי פחות תופעות לוואי.
לגבי התועלת עדיין אי אפשר לדבר.
קודם צריך להגיע למינון הנכון ואז לחכות כמה שבועות.
כדורים נוגדי דיכאון מתחילים לפעול אחרי שבועיים שלוש ולפעמים אפילו אחרי חודש.
בינתיים זה נראה טוב.
ואני אופטימית.
בימים אלו אני לא עושה הרבה.
אוכלת.
ורואה טלוויזיה.
וכנראה שזה לא כזה נורא.
כנראה שהייתי צריכה את הטיים אאוט הזה כי לאט לאט הכאב מהבטא השלילית נרגע.
לאט לאט הכאב מתפוגג.
נראה לי שאני עדיין רחוקה מלחזור לחיים אבל לפחות כבר לא כואב לי 24 שעות ביממה.
אתמול הייתי בפייסבוק.
ראיתי תמונה של מישהי שפעם למדתי איתה.
מישהי שפעם הייתה חברה שלי.
היא בהריון.
מתקדם.
שלישי במספר.
יש לה כבר שתי בנות יפיפיות.
למה?
למה יש כאלה שיש להם הכל וכאלה שאין להם כלום?
אני לא באה להגיד חס וחלילה שאין לי כלום בכלל אלא לום מבחינת ילדים.
אתמול כתבתי פה על המתקשר שאני אמורה ללכת אליו ביום חמישי.
הוא אמור להגיד לי מה חוסם אותי.
מה מונע ממני להרות.
אחרי שהוא יגיד את כל מה שיש לו להגיד הוא גם אמור להטעין אותי באנרגיות חיוביות.
כל זה טוב יפה.
רק שאחרי שהוא יטעין אותי באנרגיות אני אהיה אמורה לשכב על ספה במשך שעה (עם בגדים כמובן) ולתת לאנרגיות לחלחל לתוכי.
זה חלק מאוד חשוב.
ובשעה הזאת אסור לעשות כלום.
לא לא שום דבר.
רק לשכב במשך שעה.
להרהר במה שהוא אמר לטען לאנרגיות לחלחל.
הוא לא נמצא בחדר במהלך השעה הזאת.
השעה הזאת מלחיצה אותי נורא.
הזמן בטח לא יעבור.
ואני לא טיפוס שיכול סתם לשכב שעה בשקט בלי לעשות כלום.
יש לי הפרעת קשב וריכוז.
זה עינוי בשבילי.
אני די חוששת מזה.
טוב נראה מה יהיה.
כמו שאומר בעלי את לא הראשונה שתעשה את זה.
אשתו של הספר עשתה את זה והיא נכנסה להריון.
וזה שווה הכל.
היום הייתי בסופר.
כבר יש דובדבנים.
לא יכולה שלא להיזכר בזמנים אחרים.
בהם הבעיה הכי גדולה שלי הייתה האם קניתי דובדבנים טובים או לא.
לא יכולה שלא להיזכר בו.
בסקס הכי טוב של חיי.
אני והוא במיטה וקערת דובדבנים בנינו.
הייתי מאושרת.
ומשוחררת.
והרגשתי אישה.
הייתי אז כל מה שהיום אני לא.
לא מזמן הייתה צפירה.
יום הזכרון החל.
יום הזכרון הוא יום מיוחד עבורי.
לכן אני זוכרת איפה הייתי ביום הזכרון הקודם ובאלו שלפניו.
קשה לי שלא לעשות השוואות.
בין מה שהייתי אז למה שאני היום.
אפילו שנה שעברה כשכבר היינו בתוך הסרט הזה שנקרא טיפולי פוריות עדיין הייתי חיה.
ואופטימית.
קיוויתי שאי וי אף יהיה מה שיציל אותי.
שיחולל את הנס שאני כל כך רוצה.
יום הזכרון לפני שנה הייתי עם גרביונים וחצאית מיני שחורה.
על עקבים.
היום אני עם טייטס קרוע וחולצה שידעה ימים יפים יותר.
על ספה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
