עוד יום נאחס עבר עלי.
עוד יום כואב.
אני עדיין מתאבלת על הטא השלילית.
על המחזור שהגיע.
על האכזבה.
דווקא הפעם כשהייתי כל כך אופטימית.
אתמול בעלי ביקש ממני שלפחות בשבילו אני אשתדל לקום בשעות סבירות.
הבטחתי לנסות.
ניסיתי.
בהתחלה אימא שלי העירה אותי בתשע.
המשכתי לישון בתרוץ שהיום העבירו את השעון וזה בעצם רק שמונה.
אחר כך בעלי העיר אותי כמה פעמים.
המשכתי לישון.
לא רציתי לקום.
לא רציתי להיות ערה.
להרגיש, לחשוב, לכאוב.
העדפתי לישון.
לברוח מהמציאות.
בסופו של דבר קמתי באחת וחצי.
אתמול לפני השינה לקחתי כדור שיעזור לי לישון.
אולי בגללו הייתי כל כך ישנונית.
כשאני כבר כן עושה טובה וקמה המצב רוח שלי בקרשים.
אין לי חשק לכלום.
ואין לי כח לכלום.
אני מדוכאת.
ומיואשת.
וחסרת אונים.
ובעיקר מבוהלת.
מה אם זה אף פעם לא יצליח?
בבוקר נשקלתי וראיתי שירדתי עוד שלוש מאות גרם.
סך הכל זאת כבר ירידה של שני קילו מאה.
אבל איכשהו זה לא משמח אותי יותר מידי.
איכשהו אני לא בטוחה שהירידה במשקל תעזור לי להרות.
לא בטוחה שמשהו יכול לעזור לי להרות.
וברור שעדיף לרדת מלעולות (מה שהיה רק מדכא אותי יותר) אבל עדיין לא ממש אכפת לי מזה שאני מצליחה לרזות.
היו לי הרבה תכנונים להיום.
ללכת לכותל.
ללכת לסופר.
ללכת לבריכה (אחרי שמיום שני לא שחיתי).
לעשות עוגה.
להחליף מצעים.
כמובן שכלום מזה לא נעשה.
גם כי קמתי מאוחר.
אבל גם כי אין לי כח לכלום.
וגם לא חשק.
הדכאון פה.
מתקיף אותי בכל כוחו.
מרגישה כמו לפני חודש.
כמו לפני הטיפול הפסיכיאטרי והנפשי.
מרגישה שוב בבור השחור הזה.
בוא אין לך כח לכלום וכל משימה אפילו הכי קטנה נראת לך כמו טיפוס על האוורסט.
אפילו לקום לקחת משהו לשתות נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית.
בערב מדליקים נרות שבת.
אני עושה את זה בלי הרבה חשק.
אני כל כך מאוכזבת מהבטא השלילית.
אני לא מבינה למה זה מגיע לי.
זה כל כך לא פייר.
אנשים הרבה פחות טובים ממני זוכים ללדת ילדים.
אלוהים איפה אתה????
אתה שומע אותי?????
ואני יודעת שהתשובה היא כן אל זה מרגיש לי כל כך לא הוגן.
ואולי זה מבחן אמונה.
ואם כן אז אין ספק שאני עוברת בקושי רב.
אני יודעת שיש המון דברים שאני אסירת תודה עליהם אבל איכשהו היום הכל מצטמצם לבטא שהייתה שלילית.
ואני יודעת שאם הייתי במקומו של אלוהים הייתי כועסת על הכפיות טובה.
אני מאוד מקווה שהוא לא כועס.
שהוא סולח.
ושהוא יעזור לי.
שיתן לי את מבוקשי.
בערב אני ובעלי הלכנו לאכול אצל אבא שלי.
איך היה? לא יודעת.
כל המחשבות שלי הם בבטא השלילי.
שאולי תמיד יהיה שלילי.
שאולי אףפעם לא נצליח.
אחרי ארוחת הערב אני מתפרקת סופית.
נכנסת להיסטריה מטורפת.
בוכה כאילו לא יודעת מה.
מוציאה ממני את כל הכאב על הבטא השלילית.
מוציאה את כל האכזבה.
הלב שלי שוב נשבר.
הוא שוב מדמם.
כמה אפשר???
כמה????
בעלי אומנם מבין אותי אבל חושב שההיסטריה שלי מוגזמת.
אז לא נכנסנו להריון או קיי החיים ממשיכים.
ואני בוכה מזה עוד יותר.
איך הוא לא מבין שאצלי זה אחרת.
שאם אין הריון אז כלום לא מעניין אותי.
כלום לא שווה בעיניי אם אין הריון.
איך הוא לא רואה את זה?
הוא חושב שאני פשוט צריכה להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.
אבל קרה.
אי התרסקתי.
הלב שלי נשבר.
האכזבה הזאת גמרה אותי.
אחרי ההיסטריה אני מותשת.
בעלי רוצה לקחת אותי הביתה וללכת למפגש עם החבר'ה שלו.
לי אין כח לרדת עד למטה לאוטו.
הנשכבת על הספה בסלון של אבא שלי.
העיניים נעצמות.
בכיתי ובכיתי והתעייפתי.
שנייה לפני שאני נרדמת אני מרגישה את בעלי שמתיישב לידי ומלטף אותי.
הוא נשאר איתי.
לא הלך לחבר'ה.
כשאני מתעוררת אני מרגישה הקלה.
אבל לא להרבה זמן.
האכזבה מכה בי מהר מאוד שוב.
וביחד איתה הפחד כי מה אם לעולם לא נצליח.
ולפחת ולאכזבה מתווסף התסכול הנוראי שאין לי מספיק מילים כדי לתאר אותו.
אני שוב בוכה.
בעלי מתעצבן.
אומר שנמאס לו מהבית משוגעים הזה.
האמת? מבינה אותו.
אנחנו רבים.
ליתר דיוק הוא כועס וצועקואני מיבבת על הספה.
בעלי אומר שהרבע כדור זיפרקסה שאני לוקחת לחרדות לא מספיק לי.
כלומר לחרדות אולי הוא כן מספיק לי.
אבל לא לכל השאר.
לא להתפרצויות בכי.
לא לאובססיביות שלי סביב עניין ההריון.
הוא ממציע להעלות את המינון לחצי.
הפסיכיאטרית אמרה שאפשר.
אני לא רוצה.
מפחדת שיגביר לי את התופעות לוואי.
מפחדת שיפריע לי לרזות (המון עולים במשקל מהתרופה הזאת).
מעדיפה לשמור את האופציה הזאת של להעלות מינון לכשבאמת אצטרך.
ואולי זה עכשיו?
אולי אני צריכה את זה עכשיו?
טוב נראה מה תגיד הפסיכיאטרית ביום שלישי.
אני נזכרת איך רק לפני שבוע היה הכל אחרת.
איך הייתי מלאת תקווה.
איך בשישי שעבר עשיתי הליכה והייתי בבריכה ואפילו הכנתי עוגה.
והיום? היום אני שבר כלי.
כולי מרוסקת וכואבת מהבטא השלילית.
בערב כשאני חוזרת מאבא שלי אני רואה ברחוב שתי נשים דתיות.
שמטיילות להן בכיף בערב שבת.
כל אחת מהן דוחפת עגלה.
וגם אני רוצה ככה.
רוצה להנות מהשבת.
רוצה להנות מהקלילות.
מהתחושה שהכל בסדר.
גם אני רוצה לחוות אמהות.
אני מוצאת את עצמי מקנאה בהן.
אני מקנאה בכולם בימים אלו.
שוב נכנסת לפייסבוק.
שוב הלב שלי זועק מכאב.
תמונות של חברה עם הזעטוט שלה בחוף הים.
די גם אני רוצה.
נמאס לי שאני כבר לא חיה.
שרק מחכה לבטא.
ושכל פעם כל כך מתאכזבת.
בלילה כשאני נכנסת למיטה בעלי יוצא לשתות עם חבר.
יוצא בריב.
כלומר לא השלמנו אחרי שרבנו על כך שבכיתי היום שוב ושוב.
אני מבואסת נורא מזה שהוא יצא ככה.
שלא השלמנו.
שניה לפני שאני מתחילה לבכות גם מזה אני שומעת את המפתחות בדלת.
הוא חוזר כדי לחבק אותי לתת לי נשיקה ולהשלים איתי.
איזה כיף.
לא רציתי ללכת לישון בהרגשה רעה.
יש לי מספיק הרגשות רעות גם בלי זה.
אני שוב לא עובדת.
כבר היה מעל לחודש שלא עבדתי ואז חזרתי לעבוד וכל כך שמחתי.
והנה כבר שלושה ימים מאז רביעי שאני לא עובדת.
ושוב נהיה לי בלגן בעבודה.
שוב לא עומדת בהספקים בהם רציתי לעמוד.
היום התחלתי לקחת איזושהי פורמולה טבעית חדשה.
זאת פורמולה שחברים קנו לי בקנדה שלחו לי לארץ.
זה אמור להיות מותאם דווקא לזוגות הלא מוסברים.
זה עזר לשכנים שלהם.
בינתיים הדבר הזה רק עושה לי כאבי ראש.
אולי זה צירוף מקרים והכאבי ראש בכלל לא קשורים לזה.
נחייה ונראה.
אני לא אופטימית יותר מידי.
חוץ מזה אנחנו שוקלים (כמובן בהתייצות עם רופא) לתת צ'אנס לגונאל.
החודש עושה הפסקה אחרי כמה חודשי איקקלומין.
חודש הבא חושבים לנסות גונאל אבל ללא הזרעה בינתיים.
זה נותן לי איזושהי תקווה קלושה.
למרות היום הקשה שהיה לי היום הצלחתי להמשיך ולשמור על התזונה הנכונה שלי.
לא רואה בזה הרבה טעם כרגע אבל ממשיכה בכל זאת.
דבר אחד שמאוד עזר לי להעביר את היום הנאחס הזה זה הספר הקולי שלי "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ספר שמדבר על מישהי שלא מצליחה להרות.
זה הצליח קצת להסיח את דעתי ממחשבות כואבות על הבטא השלילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
