הפוסט החיובי שהבטחתי לשני האנשים שמדי פעם קוראים את הבלוג הזה(אין לכם חיים תגידו לי???)...היחס שלי לנוסטלגיה. מאז ומתמיד טענתי שהרגשה של נוסטלגיה אצל אנשים היא בולשיט. לאנשים יש נטיה לזכרון סלקטיבי כשזה מגיע לזמנים וזוכרים לרוב את הדברים היותר טובים.
לאחרונה גם אני הותקפתי בהרגשה גדולה של נוסטלגיה לתקופת הנעורים שלי, אני מדבר על גילאים של 10-18 שהכל היה פשוט אז ויותר מעניין(לדעתי לפחות). אומנם לצד הילדות הטובה שלי אני גם זוכר את כל החרא שעברתי, גירושים של ההורים שלי, הורה אלכוהוליסט שאני מטפל בו לבד מגיל 16, חיי חברה לא פשוטים בכלל אבל לצד כל זה הכל הרגיש יותר תמים אז.
אני זוכר את עצמי בגיל 10 ביחד עם החבר הכי טוב שלי, מבלים שעות אצלו בבית וכשלא היה אף מבוגר בסביבה הינו פושטים על ספריית הווידאו(התקופה שעדין היו קלטות!!!) של אבא שלו שהייתה צפוצצת בפורנו והינו יושבים "ולומדים" על הציפורים והדבורים. היום הקלות המעצבנת שכל ילד יכול להשיג פורנו בפחות מ 20 שניות הורסת את הכיף שבעניין.
אני לא מעשן ולא עישנתי בחיים שלי, אבל כמו כל נער מתבגר הייתי חייב לצאת גבר בעייני החברים שלי והינו מתגנבים לעשן פה ושם(למרות שלא סבלתי את זה). לפני כמעט 15 שנה זה לא היה פשוט להשיג סגריות כשאתה בן 12...וגם כשאתה עושה את אוי ואבוי אם מישהו היה תופס אותך מעשן!! גם אם זה מישהו שאתה לא מכיר. הכיף של להיתגנב ביחד עם החברים שלי ולעשות משהו שאסור לנו...קשה לתאר את זה.
היום אם אתה בן 12 ולא מעשן זה ניראה חריג! הורים קונים סגריות לילדים שלהם וכולם עושים את זה בפרהסיה בלי שום רגשות אשם או בושה...איפה הכיף בזה???
אותו דבר עם אלכוהול. את הבירה הראשונה שלי טעמתי כשהייתי ממש ילד. אבל יותר מעניינת הייתה הפעם הראשונה שהשתכרתי ממש, הייתי בן 14, כשחזרנו הביתה אנשים ברחוב הסתכלו עלינו כמו על חייזרים והזמינו לנו משטרה שלקחו אותנו הביתה. אני זוכר את המבט של אמא שלי כשהיא פותחת את הדלת ב 2 בלילה ועומד שם שוטר שמחזיק את הבן שלה מהקולר שלו ואומר לה: "הוא שייך לך?". היום לצערי אני רואה בני הוער שיכורים ברחוב יותר ממה שאני רואה חתולים. איך התופעה הזאת הפכה למשהו נורמטיבי כל כך???
הודאה מצידי - כשהייתי נער הייתי טיפה חננה וגיימר כבד אבל זה עבר לי לא בגלל שאני לא נהנה יותר ממשחקי מחשב, אלא פשוט שהמשחקים היום קלים מדי ואין שום אתגר. הייתי מעריץ מושבע של סדרת ה Elder Scrols במיוחד של Morrowind. סיימתי את המשחק העצום הזה יותר מפעם אחת והשקעתי בו שעות על גבי שעות. היה צורך לחשוב במשחק הזה ולהפעיל את הראש אבל ההמשכים שליצאו לו פשוט נהרסו. איפה Skyrim ואיפה Morrowind?? בסקיירים לא צריך להיתאמץ או לחשוב, רק ללכת בעקבות החץ וגם לא תמיד צריך ללכת.
תעשיית משחקי המחשב נהרסה והמשחק היחיד שאני יכול לשחק היום בכיף הוא Football Manager, כי אני חולה על כדורגל ואוהב משחקי ניהול וזה המשחק היחיד שעדין מאתגר אותי מספיק כדי להשקיע בו זמן.

אוף טופיק
כמה פוסטים אחורה כתבתי על דייט שהיה צריך להיות לי אתמול(יום חמישי) עם מישהי מתולתלת וחמודה...ונחשו מה? היא הבריזה לי. התקשרתי אליה אתמול בערב כדי לקבוע סופית על שעה והיא לא ענתה לי...כל הארבע פעמים שהתקשרתי. היום בבוקר קבלתי ממנה טלפון והיא אמרה לי שהיא נרדמה ב 7 בערב מול הטלווזיה ושהיא לא שמעה את הטלפון...לא יודע. אין לי כל כך הרבה אמון באנשים.
בכל מקרה חפרתי לכם יותר מדי אני חושב...מי שקורא את השטויות האלה עד לפה, אני מקדיש לו שיר שאני מאוד אוהב והתמכרתי אליו בשבועות האחרונים.