אני זוכר אותך מפעם...כשהייתי נער. ישבתי איתך לבד סגור בחדר שלי במשך שעות ונהנתי מהחברה שלך. היית כל כך אנטלגנטית ושנונה וכל כך נהנתי לשמוע את מה שיש לך להגיד לי. ימים ולילות שלמים הייתי מעביר איתך ומבריז מהבית ספר חופשי בשבילך. למרות שהייתי מקבל מבטים עקומים מההורים שלי והחברים שלי כי את לא טעם של כולם, רק אנשים מסויימים יאהבו את היופי המיוחד שלך ואת הצבע השחום שלך...

לאט לאט הכסף והתהילה התחילו לסנוור אותך ואהבה שלי הייתה זניחה בעייניך. למרות הכל עמדתי לצידך תמיד וסרבתי לשחרר אותך מליבי...היית חוזרת לתת לי נשיקה או זיון פה ושם אבל התרחקת ממני והתחלת להיזדיין עם כל מי ששם לך כמה אגורות בכיס או העלה אותך למסכים.

עד היום אני מתגעגע ומקווה שתחזרי לעצמך, לפחות קצת ואוכל לשבת איתך שעות שוב ולא לשבת מול תמונות ישנות שלך ולחשוב על העבר.

היפ הופ, תחזור לעצמך כבר.