כולנו בני אדם וכולנו טועים לא? למה דווקא על דברים שנראים כל כך קטנים וזניחים מתחרטים ומשלמים הכי הרבה? אם אתם קוראים את הבלוג שלי מהתחלה כנראה אתם זוכרים את הפוסט על האהבה הראשונה שלי. אני והיא לא הינו בקשר כמעט שנה אבל בתחילת השנה הזאת חזרנו לדבר. היא גרה ממש רחוק ממני, ועכשיו איך שהיא התגייסה היא נמצאת עוד יותר רחוק אז חשבתי לעצמי שלא יגרם נזק מלהיות איתה בקשר, הרי לא ניראה אחד את השני גם ככה, וגם הייתה לי חברה באותה התקופה אז בכלל... שבוע שעבר בחג היא רצתה לבוא לבקר אותי והאמת לא ראיתי סיבה שלא, הרי התגברתי עליה ואני לא חושב עליה כמו פעם ואני שלם עם עצמי שאין לי שום עתיד איתה. אז הלכנו לאכול, הסתובבנו קצת בעיר וכיוון שנשאר לנו מלא זמן עד שהיא הייתה צריכה ללכת הלכנו אלי. ישבנו על המיטה ודיברנו על כל מיני דברים, קצת על עצמנו, קצת על הקרובים שלנו, על האקסים שלנו ועל מה שיהיה בעתיד. היא בקשה שאעשה לה מסאז' כי כאבו לה הכפתיים. דבר גרר לדבר ומצאתי את עצמי עם היד שלי בתוך התחתונים שלה. לא שכבנו כמובן כי היא מאלה שמאמינות שסקס עושים מאהבה או לא עושים בכלל אבל זה יצר מצב לא נעים. אחרי שהיא הלכה חשבתי קצת עם עצמי ונזכרתי למה התאהבתי כל כך בפעם הראשונה, התמימות הזאת שלה שנשפכת מכל חור שיש לה, המבט הזה שיש לה בעיינים שממיס פשוט וכן...גם היופי שלה. מצאתי את עצמי שוב חושב עליה בימים האחרונים והרגשות שכל כך עבדתי קשה כדי למחוק אותם שוב מתחילים לחזור. אני מקווה שסתם נדלקתי עליה(שוב) וזה יעבור לי עוד מעט, כי אם לא אני ממש בצרות.
טוב נו זה לא שאנחנו מכירים כל כך טוב...אבל ללא ספק את בן אדם שאני הייתי רוצה להכיר יותר. זה אני...תמיד נמשך כמו מגנט לאנשים פגומים נפשית. אני צריך אנשים כמוך בחיים שלי, אנשים שיזכירו לי שקיים טוב בעולם הזה, אנשים שילמדו אותי להיות אופטימיים, אנשים שילמדו אותי על חום ואהבה, שיעמידו אותי במקום לפעמים ופשוט שאפשר לדבר איתם על הדברים הכי אישיים שלי בלי לקבל מבט של רחמים אלא של הבנה. קרה מה שקרה ובתקופה כזאת קצרה עברת דברים שאף אחד לא צריך לעבור אבל את מתמודדת עם זה כל כך טוב. סוף סוף למדת לאהוב את עצמך, הבנת איזה יפה את חיצונית ופנימית והקפת את עצמך במשפחה וחברים קרובים והעפת את כל הגורמים השליליים בחיים שלך ואני שמח בשבילך! אני פחות שמח שדחקת אותי הצידה... ניסיתי להישאר בקשר, ניסיתי ליזום אבל אני כנראה לא ממש בסדר העדיפויות שלך. אני לא כועס או משהו, הרי אנחנו בקושי מכירים וזה טבעי שאת שמה את החברות הוותיקות שלך בסדר עדיפויות גבוה ואותי לא. אם יתפנה לך מקום, את יודעת את המספר שלי ואיך למצוא אותי, אני רק מקווה שישאר לי מקום בשבילך.
לא לא...אני ממש לא מהערסים הסתומים האלה אבל נמאס לי מהשימוש לרעה בכוח של המשטרה.
אני לא אכנס הרבה לפרטים אבל חבר שלי בבית חולים כרגע עם כמה עצמות מרוסקות בפנים ועם תיק על התנגדות למעצר ותקיפת שוטר אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אם להיות על הריצפה אזוק(!!) וכאשר 3 שוטרים עומדים מעליך ושוברים לך שיניים ומרססים אותך בספרי פילפל זאת תקיפת שוטר...אז איך קוראים ללינץ שהם עשו לו(שוב, אחרי שהוא כבר היה אזוק וישב על הריצפה)? ליטופים?
כל זה התחיל מוויכוח על דו"ח תנועה, נסיון לצלם את השוטר והמילים "אם תעצבן אותי אני עוצר אותך!"
יום שהתחיל כל כך טוב(מקס ברנר ומיזמוזים) עומד להיגמר בחרא הזה.
לא רוצה להישמע כמו אישה...אבל מה נסגר עם המצבי רוח הקיצוניים שלי בזמן האחרון? השבוע האחרון היה מזעזע פשוט. יום אחד אני מרגיש מלא אנרגיות ושבא לי לכבוש את העולם ויום למחרת אני מרגיש שבא לי לחתוך וורידים. זה לא נורמלי וזה לא מצב רגיל בשבילי. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה אם בכלל הייתי ככה. ביום שישי חזרתי מהעבודה עצבני ומלא כעס...לא יודע על מה אפילו אבל הייתי כל כך עצבני שסגרתי את הטלפון והלכתי לישון ב 6 בערב וקמתי בשבת ב 8 בבוקר, משהו שאף פעם לא קרה לי עד היום. בשבת קמתי כמו בן אדם חדש...שוב מלא מצב רוח. ראיתי מלא מלא סדרות וכדורגל ויצאתי בערב לראות את חבר שלי מופיע באחד מהבארים באלנבי בת"א(הוא ראפר מגניב וקשוח) והיה אדיר, היום בבוקר קמתי שוב בדאון. בשבוע האחרון בגללי המצבי רוח המחורבנים האלה הרבה אנשים כועסים עלי כי סיננתי, קיללתי או סתם כעסתי בלי סיבה ואני לא יודע איך להיתחיל להיתנצל על כל זה. אני מקווה שיעבור לי מהר...אני שונא את זה בצורה קיצונית.
There was a long silence as the two men faced each other, eyes locked, a measure of each being taken by the other. "Truth," said the Elven King finally, his voice so soft the Druid could barely hear him. "Such a frail weapon."
"No," said the other at once. "Truth is never frail. It is the most powerful weapon of all."
First King of Shannara by Terry Brooks.
לא מזמן סיימתי לקרוא את הספר הזה בפעם השניה(הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בן...לא זוכר אבל בשנות הנעורים שלי) ומדהים כמה אני מזדהה עם השורה הקטנה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
