השבוע שלי התחיל בצורה צולעת. יום ראשון היה האמא של השביזות יום א, לא ישנתי בכלל בין מוצ"ש וראשון והיום היתארך בצורה בלתי רגילה...אבל זה חפיף.
יש לי נטיה להציב לעצמי ולסביבה שלי רף גבוה, אולי בלתי אפשרי ומצפה ממני ומאחרים להיתנהג בהתאם לרף הזה. אני בתהליכים עם עצמי כבר שנים...שנים שאני עובד על עצמי להיות בן אדם טוב יותר, מתחשב יותר, מצחיק יותר, מעניין יותר ובכלל אחד כזה שאני יכול להיסתכל לתוך עצמי ולאהוב את מה שיש שם. לצערי זה בא עם הרבה אכזבות מעצמי ובעיקר מאנשים מבחוץ. קשה לי לכעוס כשאני מתאכזב מאנשים אחרים ולמדתי להחליק ולהבליג על רוב הדברים הקטנים אבל אני לא מסוגל שזה מגיע לחוסר אכפתיות וזריקת זין כל כך גדולה.
אתמול פשוט נפגעתי מבן אדם די חדש בחיים שלי שמאוד נקשרתי אליו ואני שוב מרגיש כמו אדיוט שאני נותן לאנשים להיתקרב אלי ככה...הרי פשוט יותר לשמור על מרחק וככה הדקירה תכאב פחות.
אני כועס על עצמי שאני לא יודע לקבל אנשים עם הפגמים שלהם ויותר מזה אני כועס כי ידעתי מראש שאני הולך להיפגע, אבל בחרתי לעצום עיינים ופשוט ללכת קדימה.
אני לא יודע איך ולמה אבל היום קמתי עם הרבה מצב רוח טוב...אולי זה בגלל שישנתי 14 שעות כמעט רצןף אבל אני פשוט במצב רוח טוב היום ומרגיש ששום דבר לא יכול להרוס לי, אפילו אני לא יכול להרוס לעצמי כמו שקורה בדרך כלל.
(אני במצב רוח מספיק טוב להנות מהשיר הטפשי הזה אפילו)
קורה לי כל כמה זמן מצב כזה שאני שוקע במחשבות, שאני נכנס למן טראנס כזה בתוך עצמי ופשוט מתרוצצים לי בראש דברים שמציקים לי לרוב. אני יכול לשבת ככה שעות עם עצמי, כשמוזיקה מתנגנת לי ברקע בפול ווליום כדי לא לשמוע שום דבר אחר מבחוץ חוץ ממנה ומעצמי. אתמול הייתי ככה...לא זוכר כמה ישבתי אבל לא מעט זמן בכלל ועלו לי בראש כמה דברים מאוד מטרידים.
לא תמיד הייתי ככה אבל בעשור האחרון התחלתי להישתנות, התחלתי להיות מודע לעצמי ולסביבה שלי וביחד עם זה באה אכזבה ענקית מהאנושות כולה. אתמול חשבתי איך אני עובד בסביבה כל כך עוינת שבה כל אחד לוטש עיינים על השני ולא יחשבו פעמיים לקפוץ אחד לשני על הגרון בשביל כמה גרושים. ראיתי בחיי אנשים שעושים כאלה דברים דוחים בשביל כסף וזה מגעיל אותי עד עמקי נשמתי וסביבת העבודה שלי בקטע הזה היא ממש בור נחשים. חשבתי על צרות האופקים של רוב האנשים שלא מסוגלים לקבל אנשים אחרים בגלל שיש להם קו מחשבה קצת שונה, בגלל שהם בוחרים לחיות בצורה מסויימת, בגלל איך שהם ניראים או איפה שהם נולדו. פשוט בא לי להקיא כשאני נתקל בדברים כאלה, באנשים שחושבים שהם יותר טובים מכולם והם מודל של שלמות שלא קיימת. תחיו ותנו לחיות! או שרק לכם מגיע? יותר מכולם אני שונא אנשים חסרי דעה שאדישים למצב, אנשים שחושבים אולי כמוני אבל מפחדים להגיד את דעתם בקול רם, אנשים שיראו חוסר צדק שנעשה אבל יבחרו לטמון את הראש בחול ולהיתנהג רגיל כאילו כלום לא קרה. כמובן שלא כולם יכולים לשנות את המצב או לעזור ומפחדים לפעול, אבל לפחות את הפה אפשר לפתוח? אני רואה על בסיס יום יומי אנשים שמתנכלים לחלשים מהם סתם ככה כי הם יכולים, כי יש בזה כסף או כי זה מביא להם הנאה סדיסטית לא ברורה. אני רואה אנשים שפשוט מוכרים את נשמתם ואת עקרונותיהם בשביל קצת כסף. ראיתי לא מזמן משפחה של 7 אחים שרבו על ירושה של כמה מאות אלפי שקלים. בגלל הסכום הזעום הזה הם לא עושים אזכרה יותר לאבא שלהם ביחד, אלא כל אחד בא לחוד ואני כבר לא מדבר על לדבר אחד עם השני ככה ביום יום.
צר לי על דברים כאלה, צר לי שאנחנו תרבות כה מפותחת אבל אנחנו כמו סרטן, פשוט הורסים את עצמנו מבפנים עם הדברים האלה. אני לא איזה היפי שוחר שלום אבל אני מכבד, אני אף פעם לא תקעתי סכין למישהו בגב או דפקתי מישהו בשביל כסף. למה השאר לא יכולים להיות ככה? לפעמים אני שונא את עצמי על זה שאני בעל מודעות ושזה מפריע לי. לפעמים אני חושב על איך החיים שלי היו ניראים אם הייתי חי בסוג של מטריקס, לפעמים אני רוצה את הגלולה הכחולה כל כך, אבל אני חושב שאני אשנא אפילו יותר להיות חלק מהעדר, מאותם אנשים שחיים על אוטומט ורואים רק את עצמם. בא לי לעבור כוכב...לציווילזציה שאנשים חיים בה קצת כמו נמלים ולא רק חושבים על עצמם אלא גם על הכלל מדי פעם.
אני אסיים עם ציטוט
"The darkest places in hell are reserved for those who maintain their neutrality in times of moral crisis." - Dante Alighieri
או להיכנס לפה, מצטער. אבל פשוט אין לי חשק לכתוב על כלום, בין אם זה בבלוג או דברים אחרים שאני כותב...המילים פשוט לא יוצאות החוצה למרות שיש לי מה להגיד. יש לי שני דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, ואני אתחיל מהראשון שכרגע מציק לי: Friend Zone המקום הזה שכל גבר מרגיש בו כמו בגיהינום, מי שמכחיש את זה הוא שקרן עלוב. בעייני אין דבר פחות שימושי מבחינתי מידידה שראית בה בתור פרטנרית פוטנציאלית, בין אם זה לזוגיות או סתם שיש לי משיכה אליה. כמה שאני לא אשקר לעצמי, אני בסופו של דבר ארצה אותה לעצמי. הידידות הטובות היחידות שיש בחיי הן אלו שמלחתחילה לא ראיתי בהן כפוטמציאל לשום דבר פרט לידידות, כמו הבת זוג של החבר הכי טוב שלי. אז הכיוון שאני חותר אליו עם זה הוא המשך לפוסט הקודם שלי, על אותה בחורה שהכרתי שכל כך התלהבתי ממנה והצלחתי להיכנס ל Freind Zone שלה בלי לשים לב. היא לא היחידה גם, זה קרה לי המון פעמים ואני שונא את זה. זאת אולי לא תכונה רעה שאנשים אוהבים להיות בסביבתי אבל אני לא אוהב את זה. מה שכן לקחתי את זה יותר קל ממה שחשבתי.. התלהבתי ממנה מאוד ולעומת כל הדרעק שנפל עלי בחצי שנה האחרונה היא הייתה כמו כוס מים צוננים באמצע מדבר. באמת בן אדם מיוחד ואכזבה שהרגשתי אתמול הייתה בגלל זה, בגלל שהיא הייתה הבחורה הנורמלית הראשונה שהכרתי מזה מלא זמן והיא ברחה לי בין האצבעות.
אבל אני מאמין שאמצא לי אחרת. אחת שאני מקווה שאוכל להיות שקוף לידה בלי שהיא תגעל ממה שהיא תראה.
חלומות אני לא בן אדם שחולם בלילות, ואם כן אני לא זוכר אף פעם את החלומות שלי. אם כן יוצא לי לזכור משהו זה קורה פעם בכמה חודשים במקרה הטוב. חוץ מהחלום על אורית לפני חודשיים לא זכרתי כלום מאז. בשבועיים האחרונים כל כמה ימים אני חולם את אותו הדבר ואתמול הייתה הפעם הרביעית. והכי גרוע שאני בכלל לא יודע מה התת מודע הדפוק שלי מנסה לשדר לי אם בכלל.
אני חולם שאני הולך בהריסות של עיר. זאת עיר שהייתי בה פעם אבל אני לא זוכר איזו עיר זאת. היא לא ישראלית אבל זה בערך כל מה שאני זוכר ממנה לפי ההריסות. אני לא בטח איך ולמה אבל אני הולך עם מקל הליכה בהריסות של העיר וגורר אחרי את רגל שמאל. אני מסתובב ברחובות של העיר ורואה אנשים מדי פעם שמחפשים בהריסות ממש כמו בסדרה הזאת, המתים המהלכים רק בלי החלק של המתים. אני מסתכל לאנשים בעיינים ואני רואה איימה ויאוש, אולי ממני או אולי ממשהו שקרה במקום. אחרי קצת הליכה אני פוגש מישהו גבוה ורזה שנעמד מולי ומשם אני לא זוכר כלום יותר או שאני מתעורר.
בדרך כלל לא הייתי מיחס לזה שום חשיבות אבל ארבעה פעמים החלום חוזר על עצמו...למה? אני שונא שאלות ללא תשובות.
סורי...לא היה לי חשק לכתוב עד היום...ואין לי הרבה מה לספר תאלכס. עברו 10 ימים מאז שכתבתי וכמעט לא קרה לי כלום בזמן הזה.
תאכלס נמאס לי מעצמי וזה שאני כל הזמן מרגיש צורך לכתוב על נשים...אבל זה מה שיש :) בכל מקרה הכרתי מישהי בפייסבוק(לא אכנס לפרטים איך) והינו צריכים לצאת לדייט הראשון אתמול בערב אבל ביום שישי אכלתי משהו לא מזוהה וקבלתי הרעלת מזון עצבנית. אני והמזל שלי. למרות שהרגשתי רע, ניראתי חיוור מתמיד, הייתי לא מסופר או מגולח ובכלל הרעלת מזון זה משהו מגעיל רצח בניגוד לשפעת נגיד...למרות הכל היא התעקשה לבוא לבקר אותי ביום שישי בערב. ישבנו על המיטה שלי כל הלילה(כי היה לי קשה לקום ממנה חח) ופשוט דיברנו ולרגע שכחתי שאני מכוער מהרגיל והזמן טס לנו פשוט. זה מדהים אבל פגשתי מישהי שנותנת לי הרגשה שאני מסתכל במראה כל פעם שאני מדבר איתה, מישהי דפוקה כמוני אם לא יותר, מישהי מעניינת שיש לה עומק ומישהי שאני לא מפחד לדבר איתה על דברים אישיים. יותר מזה, הסתבר לי שההרגשה די הדדית ואחרי שניהלנו שיחה אתמול לתוך הלילה הבנתי כמה אני מחבב אותה ופגשתי אותה רק פעם אחת! אני חושב שזאת הבחורה הראשונה שאני לא רוצה רוצה לזיין אותה ואשכרה יותר מעניין לי לשבת ופשוט לדבר איתה...טרטוריה חדשה לגמרי בשבילי. היא קצת גבוה מה שהופך את העיניין לקצת מסובך אבל ממש לא אכפת לי...אני רק חושב על הפעם הבאה שיצא לי לראות אותה.
עוד משהו חיובי - לא נגעתי בטיפה של אלכוהול כבר כמעט חודש(בקבוק בירה בליגת האלופות לא נחשב נכון?) וגם זה סוג של טרטוריה חדשה אז אני מרגיש מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
