לפעמים אני מקנאה בחתול המפגר שלי,

כשהוא מחליט שהוא מעיף את המצית מהשולחן הוא מעיף את המצית מהשולחן ולא מעניין לו ת'זין מה אני חושבת על זה.

בא לי ללמוד ממנו קצת.

בא לי פעם אחת להיות צודקת ולא חכמה.

העברתי את יום המחלה האחרון שנותר לי בהתנתקות מוחלטת ותרומה של המוח שלי לתעשיית הקולנוע.

העדפתי להיסחף לסיפורים של אחרים מאשר להתמקד במה שקורה לי בראש עד שפשוט נפלתי לשינה עמוקה שהגיעה משום מקום.

אני חושבת שסופסוף הצלחתי למסטל את המחשבות שרצות בקצב מסחרר והן האטו עד שנעצרו וסוף סוף יכולתי לנוח לרגע.

חבל שאי אפשר להוציא ימי מחלה לנפש - אני לא חושבת שבמקרה הזה שלושה היו מספיקים. ייתכן שגם שלושים היו מעט.

אני צריכה מעשים אבל פתאום אני לא מסוגלת.

כאילו כל מה שעבדתי עליו בשנים האחרונות הלך לעזאזל ובגלל מה. איזה שטויות.

דיי נו, הנה הן מתעוררות חזרה ואני צריכה טיפה של אופטימיות בכל הגוש חרא הזה ואזל המלאי בכל החנויות.

אני צריכה מילה מנחה חדשה שלא תהיה "אוף". הצעות?