יש לי כל כך הרבה לספר לך, ואין לי שום דרך לעשות את זה
פעם היינו כל כך קרובים, סיפרנו הכל אחד לשני (או לפחות ככה אני חושבת).
ידעת עלי הכל.
אני רוצה להאמין שידעתי עליך הכל.
אבל התרחקנו. השתנינו.
אני יודעת לאיזה כיוון אני השתנתי. אני רוצה לספר לך הכל. כמו פעם.
על החברים שלי, על המחשבות שלי, על התהיות שלי, על הפחדים שלי....
(על הקראשים שלי)
אני גם לא ביישנית כמו פעם.
אבל אני לא יודעת איך.
ולאיזה כיוון אתה השתנית? גם את זה אני לא יודעת. אולי אתה כבר לא תצחק מהבדיחות העלובות שלי? אולי כבר לא תרצה לחלוק איתי מחשבות?
אני זוכרת את החגים ההם, שישנתי אצלך ופגשתי את החברים שלך.
הצגת אותי בפניהם -"זאת בת דודה שלי"
לא התביישת בי. הכנסת אותי לעולמך ולמעגל החברים שלך.
והיום? גם היום זה יכול לקרות? אני אזכה להכיר את החברים שלך? או שעולמך נסגר בפני?
אני כל כך מתגעגעת.
תחזור להיות בן דוד שלי שאני מכירה. תחזור להיות זה שבזכותו כינוסים משפחתיים נסבלים. תחזור להיות זה שמצחיק אותי ומספר לי שטויות ומנגן בתופים עד שאני לא שומעת כלום ונועל את אח שלי בחוץ כדי שנוכל לדבר.
תחזור אלי.
בבקשה.
אוהבת, בת דודה שלך (שתמיד תישאר כזו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: