music for life

אני לא מאמינה שזה קורה. 

היום אמא שלי סיפרה לי, באיחור של חצי שנה, פרט חשוב מאוד על בן דוד שלי שהיה קרוב מאוד אלי בשנה שעברה. 

"בתחילת השנה הוא התקבל לפנימיה כלשהי שהוא רצה." 

ככה תירצו לי, כשבראש השנה הוא לא היה.

"לא שיחררו אותו מהפנימיה." 

ככה תירצו לי, כשבסוכות הוא לא היה.

"הוא בחר להשאר בפנימיה עם עוד כמה חברים שלו."

ככה תירצו לי כשבחנוכה הוא לא היה.

היום שמעתי את האמת. 

בן דוד שלי,

שהוא בן 14.5,

כיתה ט' סך הכל,

מאושפז מתחילת השנה בכפר גמילה בשביל גמילה מסמי פיצוציות ומאלכוהול

הוא היה מכור לסמים כמעט שנתיים.

עוד בתקופה שהיינו קרובים. 

אני לא מעכלת את זה.

אני לא מצליחה להפנים את זה.

איך הוא הגיע לסמים? 

למה לא ראיתי את זה עליו?

למה לא שאלתי אותו אף פעם, גם כשידעתי שהוא מעשן ושותה?

למה לא ווידאתי שהוא לא ינסה סמים?

אני כל כך מטומטמת.

אני כל כך מאוכזבת מעצמי.

וממנו.

אבל בעיקר מעצמי.