לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for life


בלוג זה נועד לפריקה, סיפורים קצרים וארוכים, הבעת דעות ותחושות, וכל דבר אחר :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

10 דברים שאני שונאת


1. את אח שלי כשהוא במצב רוח רע. 


2. את אחותי כשהיא במצב רוח רע. 


3. את אבא שלי כשהוא לא א. רואה טלויזיה. ו-ב. נמצא בעבודה. 


4. את עצמי. 


5. את העובדה שבגלל הלארגיה המזורגגת שלי אני צריכה לנקות את כל הספרים שלי לפחות פעם בשבוע. 


6. את הגוף שלי. 


7. את השיער שלי. 


8. את הריח שיש לי בחדר. 


9. אותו . סתם, לא. אני חולה עליו. הוא מקסים :D


10. את המחשב שלי שנהרס כל שני וחמישי

נכתב על ידי , 24/1/2015 14:59   בקטגוריות מחשבות, פריקה, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחשבות מחשבות מחשבות


אני שונאת את הגוף שלי

אני שונאת את שכבת השומן שיש לי בבטן שלא משנה כמה אני מתאמצת אני לא מצליחה להוריד אותה

אני שונאת את זה שכולם אומרים לי שאני רזה

אני שונאת את השיער שלי שעושה לי בעיות בלי הפסקה

אני שונאת את הצבע של השיער שלי

אני שונאת את זה שכולם אומרים לי לא להתלונן על השיער שלי כי אין בו קשרים אף פעם והוא תמיד נראה מסודר

אני שונאת את צבע העור שלי. הוא נראה לי ירוק לפעמים

אני שונאת את הגובה שלי. אני נמוכה מדי. 

אני שונאת את זה שכולם תמיד חושבים שאני צעירה מהגיל האמיתי שלי ב3 שנים, וכשאני אומרת להם את הגיל האמיתי שלי הם לא מאמינים לי

אני שונאת את הידיים שלי. הן דקות וקטנות ועדינות מדי

אני שונאת את הרגליים שלי. הן שמנות מדי

אני שונאת את העיניים שלי. 

אני שונאת את המספר הגבוה שיש לי במשקפיים

אני שונאת את המשקפיים שלי

אני שונאת את האף שלי ואת כל הצרות שהוא גורם

אני שונאת את הפה שלי. הוא קטן ומוזר ומעצבן 

אני שונאת את הפנים שלי

אני שונאת את הקול שלי

אני שונאת את הגוף שלי

אני שונאת את עצמי

 

נכתב על ידי , 18/1/2015 13:32   בקטגוריות מחשבות, פריקה, פסימי, שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני רוצה ללכת לבכות באיזשהי פינה


אני לא מאמינה שזה קורה. 

היום אמא שלי סיפרה לי, באיחור של חצי שנה, פרט חשוב מאוד על בן דוד שלי שהיה קרוב מאוד אלי בשנה שעברה. 

"בתחילת השנה הוא התקבל לפנימיה כלשהי שהוא רצה." 

ככה תירצו לי, כשבראש השנה הוא לא היה.

"לא שיחררו אותו מהפנימיה." 

ככה תירצו לי, כשבסוכות הוא לא היה.

"הוא בחר להשאר בפנימיה עם עוד כמה חברים שלו."

ככה תירצו לי כשבחנוכה הוא לא היה.

היום שמעתי את האמת. 

בן דוד שלי,

שהוא בן 14.5,

כיתה ט' סך הכל,

מאושפז מתחילת השנה בכפר גמילה בשביל גמילה מסמי פיצוציות ומאלכוהול

הוא היה מכור לסמים כמעט שנתיים.

עוד בתקופה שהיינו קרובים. 

אני לא מעכלת את זה.

אני לא מצליחה להפנים את זה.

איך הוא הגיע לסמים? 

למה לא ראיתי את זה עליו?

למה לא שאלתי אותו אף פעם, גם כשידעתי שהוא מעשן ושותה?

למה לא ווידאתי שהוא לא ינסה סמים?

אני כל כך מטומטמת.

אני כל כך מאוכזבת מעצמי.

וממנו.

אבל בעיקר מעצמי.

 

נכתב על ידי , 7/3/2014 14:35   בקטגוריות פסימי, משפחה, אכזבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

בת: 26

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJust Zoe אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Just Zoe ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)