לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כי אף פעם לא בא לי


ישנו קו דק מאוד המבדיל בין "תחביב" לבין "מחלת נפש". - דייב בארי

Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2014

אז הרבה דברים השתנו


קודם כל, אני מצטערת בפני כל האנשים שחיכו לעדכון בנשימה מקוטעת, בחושך, מכורבלים בשמיכה, לא מסוגלים לנש....אוקיי הבנתם. ציניות. נמשיך.

 

אני מסוגלת לכתוב אם לא בא לי, ושכן בא לי, בדרך כלל אני כותבת סיפורים.

הייתי אולי שוקלת לפרסם כמה, אבל את רובם אני שומרת לעצמי, וכל מה שאני לא שומרת לעצמי - ממילא מחורבן. כאילו ממש ממש ממש מחורבן.

ובעיקרון, חבל לי עליכם. אני לא יודעת כמה מכם רואים ראליטי, וסופגים מספיק זבל-אז-איט-איז.

 

אז..נעדכן.

בובי מת. ז'תומרת בעיני. היינו ביחד. זה היה מושלם. אבל ממש מושלם. הוא זרק את פטמונת (כלבונת-סתומונת) בשבילי. היה לנו חיבור מדהים - אז באופן טבעי ניצלתי את ההזדמנות הראשונה כדי לפרק את החבילה ולברוח. אושר הוא דבר מסוכן.

 

הוא מנסה להחזיר אותי. אני לא אומרת את זה בגאווה גדולה. כל החברים שלו כבר באו לדבר איתי, הוא גם הגיע פעם אחת. אמרתי לא.
למען הפרוטוקול יאמר שהוא נישק משהי אחרת. טכנית היא נישקה אותו, והוא דחף אותה ממנו (לא מספיק מהר) ובשבילי זה דיל-ברייקר.

 

אני גם יוצאת אם מישהו אחר עכשיו, ג'ון. והוא מספיק שונה ממני כדי שארגיש יותר בטוחה. הבן-אדם שרוט. לא מעביר רגע בלי בדיחה מטופשת. לא עוברת שניה בלי שהוא מקפץ, או רוקד או מעיף משהו. למרות שאני נראית כמו נציב מלח לידו, אני אכשהו אוהבת את זה.

ג'ון לא מת על הקטע של החבר-שלא-מוותר, אבל אני אומרת שלא ידאג. בובי גרם לי להרגיש פחות לבד -אבל ג'ון מעורר אצלי חשק לחיים שחשבתי שמת מזמן.

 

סתם לדוגמא: לפני כמה ימים הלכנו לסרט, וישבנו שם עם פרישייק ענק ופופקורן. באמצע הסרט התחלנו לשחק ב"קלע את הפופקורן לצווארונים של אלו שיושבים לפניך" (הוא התחיל) וזה נגמר בזה שהחרימו לנו את הפופקורן - ואז סילקו אותנו מהאולם לקול תרועות הקהל.
בבית הורדנו את הסרט וראינו את הסוף (הוא היה דפוק) ואז עשינו משהו אחר. ואז נרדמנו.

 

אני מניחה שרובכם חושבים שזה מפגר, אבל זה בדיוק העניין. ג'ון הוא כמו פיטר פן. הוא משאיר אותי ילדה קטנה.

 

שמרתי תמונה אחת של בובי בפלאפון, ואני מסתכלת עליה מדי פעם. הלוואי ויכולתי להפסיק.

 

-CUT THE CRAP-

 

שהייתי ילדה קטנה הייתי מגניבה לגמרי. תמיד אהבתי להיות לבד ולהמציא מלא סיפורים עם צעצועים ובובות. אבל לא בקטע של בואו-למסיבת-התה-שלי, אלא יותר בקטע של לקשור את אחד הצעצועים למיטה ולדמיין שהוא נחטף, ולצאת עם האחרים להציל אותו. או לזרוק אחד לחצר למטה וללכת ל"הציל" אותו.

הצעצועים היו קבועים, והיו להם מקומות שינה קבועים בכל מיני סלסלות וקופסאות על המיטה שלי, הייתה לי כרית מוארכת כזאת, והסלסלות היו מסודרות עליה במין מדרגות.
כל פעם שצעצוע היא נקרע או נשבר הייתי מדמיינת שהוא נפצע ושאני הרופאה שמצילה אותו (עם תפרים עקומים או דבק) ובתחילת שנת הלימודים הייתי מכינה תיקים קטנים מנייר, ומחברות קטנות מנייר, ועפרונות קטנטנים מנייר - והייתי מורה בבית ספר.

אני אפילו לא יודעת מה קרה עכשיו לצעצועים האלה. לא אכפת לי להודות שזה גורם לי להיות קצת עצובה על עצמי. יש כאלה שיקראו לזה להתבגר - אבל שאני חושבת על מי שהייתי יש לי הרגשה שמתתי ונולדתי בגרסא דפוקה יותר.

 

-CUT THE CRAP-

 

מבוגרים תמיד אומרים לילדים "שתגדל תבין" אבל אני לא חושבת שזה נכון. זה יותר ההפך - ילד רואה את העולם כמו שהוא. בלי מסכות של צדקנות או ידע או השלכות.

אם תשאלו ילד אם מלחמה זה דבר רע, הוא יגיד "כן". אם תשאלו למה, הוא יגיד "כי אנשים מתים וזה עצוב"

אם תשאלו מבוגר סביר להניח שאו שהוא יגיד לכם "כן" ואז יתקע סיבה פלצנית שקשורה לחלשים וחזקים וניצול. אולי הוא יגיד "לא" ויסביר לכם ברוב חשיבות שיש דברים ששווה למות למענם. והכי סביר שהוא יגיד לכם "זה תלוי" כי מבוגרים ממש לא אוהבים לקבוע דעות נחרצות, הם עלולים לטעות -וזה הרי אסור.

 

ילד חושב שגם אם מישהו עשיר מת זה עצוב, כי יש לו משפחה שאוהבת אותו, וזה שהיו לו חיים טובים בזמן שאחרים סבלו לא הופך אותו לפושע.

(בסוד אני אגלה לכם שממש כרגע בזמן שאתם שמחים יש מלא אנשים עצובים וסובלים. תתביישו לכם)

ילד חושב שלפגוע בחיילים ששומרים עלהמדינה שלו זה דבר רע - כי אם הם לא ישמרו עלינו אנחנו עלולים להיפגע. ואם תשאלו ילד אם הוא מעדיף שקרוב משפחה שלו שהוא אוהב ימות - או "אויב" שניסה לפגוע באנשים אחרים ימות - הוא יודה שהוא מעדיף שמי שהוא אוהב יחיה. כי זו האמת ולא להודות בה זה טפשי.

 

-CUT THE CRAP-

 

מעניין אותי לדעת איך פציפיסטים למינהם היו עונים לשאלה זו. האם מותר לצבא להרוג מחבלים שעלולים באופן מעשי להרוג מישהו שהם אוהבים? לחרב את עולמם שלהם?

ומהי בעצם הברירה? שלום חייב להיות דו צדדי. גם אם נכנע לכל הדרישות של הרשות הפלסטינית ונהיה הומניים לחלוטין, בלי צבא ובלי כלום. מה אם הם עדיין לא ירצו שלום? מה אם ירצו שכולנו נלך מכאן, או נמות?
תיאורטית ישנו אחוז מסויים של סיכוי כזה. האם אפשר בכלל לקחת כזה סיכון?

אני נגד מלחמות, כמובן, כמו כל בר דעת. אבל אני גם נגד סרטן ואיידס ואונס - ודיי ברור שאלו דברים שישמשיכו לקרות.

אני לא מאמינה בשלום. כנראה פסימית, אבל ששני צדדים רוצים את אותו דבר - בסוף משיוותר ישאר עם רגשות נקם. 

 

 

טוב, די לחפור.

היו שלום.

 

מיסיס ג'ון שממשפחהחסוי

נכתב על ידי , 25/5/2014 21:31  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





241

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למונמורנסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מונמורנסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)