קשה להעלות על הכתב הודאת אשמה.
אני אשמה שלא אמרתי לך כשהרגשות שלי החלו להתפתח.
שלא אמרתי לך שאני כן רוצה יותר. כן רוצה קשר.
דברים התפתחו בקצב מסחרר, לי ולך, היינו במערכת זוגית לכל דבר, נשאבנו לזה.
אף אחד לא תכנן.
"קשר רומנטי אינטסיבי" אמרתי לך. אמרת גם. אינטסיבי מידי.
אז שוברים את הכלים, וזהו.
כבר יותר משבוע לא שוכבים. או בכלל מתראים לבד.
ככה על הדרך נפגשים, הודעות, שיחה פה שיחה שם.
זה שובר אותי שאתה רוצה להשאר בקשר. כאילו על אש קטנה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
ועדיין לא מסוגלת לבוא ולומר לך - אני רוצה.
שאלתי אותך אם שכבת עם מישהי אחרת.
לא.
לא שכבתי, לא דיברתי, לא נפגשתי עם מישהי אחרת. אם כן הייתי אומר לך.
אני פשוט רוצה להיות לבד.
איך אתה רוצה להיות לבד? ומה איתי?
וכל השירים ברדיו פתאום שירי אהבה,
בא לי לבכות.
אני כבר שבוע לא רעבה.
היחיד שהורדתי איתו מגננות בשנים האחרונות, שנתתי לו להכנס לי ללב, וגם לשבור אותו.
לא רוצה לוותר כי אני יודעת שאנחנו טובים ביחד,
אתה צריך שיצילו אותך, ואני המצילה.
אתה שואב ממני אנרגיות, ואני מייצרת עוד, בשבילך במיוחד.
איך זה שהמוח מבין שאתה לא טוב לי, שעדיף לי לברוח, אבל הלב לא נותן להתקדם?
איך זה שאני ממשיכה לחפש אותך ולעזור לך, ואז מרגישה מנוצלת?
איך זה שאני לא קמה והולכת? לאחרים הייתי מייעצת כך. אז אני אשמה.
אני אשמה.
אני אשמה.
אני אשמה.
אני אשמה.
רק. אני. אשמה.