MY SO NOT SECRET LIFE

הידיים לא מפסיקות לרעוד לי.

הלוואי ויכלתי להחזיק בך חזק ולא לשחרר.

רוצה למחוץ אותך אליי

להרגיש את כולך, כאן איתי.

אני בחצר יפה של הפסיכולוגית של נ.ד

ואני בוהה בנוף היפיפה של ירושלים. 

חושבת עלייך.

רוצה לגעת בך, לאהוב אותך 

הידיים לא מפסיקות לרעוד

כמעט ואני לא מסוגלת להקליד.

האוויר הטוב גורם לי לרצות

להיות איתך . לבד. בלי אף אחד.

מקווה שכשאגע בך אני לא ארעד.

המגע איתך הוא מושלם. שלם. נעים. שליו.

אני רוצה לברוח איתך.

אל מקום שרק שתינו נדע,

גן העדן הפרטי שלנו. זוכרת אותו? 

להיות בין עצים ושושנים.

שם אולי ידיי יקבלו כוחות ולא ירעדו.

ידיי רועדות.

כמו זנב של לאטה 

גם הן חיות בלי להיות

קשורות לגוף

הן כלכך רועדות.

כאלו להן יש חיים משלהן.

והגוף בפנים גם קצת רועד.

וללא שליטה אני נושמת קצרות

ואני מנסה לא להיאבד.

להיאבד בתוך השחור

בתוך מה שהתחיל את הרעידות הפנימיות.

אני מחזיקה את הספר חזק

ומנסה להבין את הכתוב.

ידיי רועדות, גופי רועד, שפתיי...

לא מסוגלת לקרוא את מה שכתוב בלי לגמגם

לא מבינה כלום.

הידיים כמו לאטה.

הגוף כמו לוחם.

והנפש מפוחדת כחתול.

אז שלוש בלילה ואני לא נרדמת.

סאיי ישן ליד הדלת במקום מאחורי המיטה כי חשוך שם.

לקחתי את הכדורים שלי אבל נראה שהם לא משפיעים.. 

אני רק חושבת על העתיד הרחוק ועל ש.ב. כאלו סופסוף טוב לנו.

סופסוף אני מבינה את זה ומרגישה את זה. אני אוהבת אותה. באמת באמת אוהבת אותה. 

אני מרגישה שהגוף שלי עבר איזו טלטלה שהוא פשוט לא נרדם.

אבל הוא לא עבר שומדבר...הכל בסדר איתו.

ראיתי עכשיו פרק וחצי של האנטומיה של גריי .

ושלוש בלילה ואני לא מצליחה לישון

יצירתיות.

אני נאחזת בכל דבר קטן של יצירתיות. לתת לעצמי את ההזדמנות לחזור למה שהייתי לפני כחצי שנה בערך.

אני חייבת את היצירות הקטנות שלי. בין אם זה לרקום או להכין מתנה למישהו שאני אוהבת ובין אם זה לכתוב קצת. כן, אפיםו לקעטי יומן שלי אני קוראת יצירות.

אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יותר ליצור, כאלו משהו בראש שלי נחסם. אני לא מוצאת את המילים הנכונות לכתוב סיפור או סתם קטע..אני מרגישה שהיצירתיות עזבה אותי. ואני חייבת לאחוז בה. רק בגללה אני נשארת שפויה. עכשיו למשל אני צריכה לקחת את הכדורים של הלילה אבל אני מרכישה שאם אני אקח אותם אני עלולה  לשכוח את מה שאני רוצה לומר...

האמת שכל מה שאני רוצה לומר זה שאני מתגעגעת לכתוב.  מתגעגעת לש.ב. בצורה שלא תאמן...אני מרגישה את הגעגוע פיזית. והייתי רוצה לכתוב טוב. אולי אנסה..

כהייתי קטנה קראו לי בן.

בגלל השיער הקצר וההתפתחות המאוחרת שלי.

(החזה הציץ לו בסביבות גיל 13.. )

ולמרות הפנים העדינות והקול המביוש והציפציף שהיה לי

חשבו שאני בן.

בגיל מסוים, 16 בערך, אחרי שאמא הרשתה לי להאריך את השיער הבנתי משהו.

הבנתי שאני רוצה להיות טומבוי. טומבוי נשית. 

כי אף פעם לא הרגשתי כמו בן אבל תמיד ידעתי שיש בי משהו שהוא לא בדיוק הכי נשי שיש.

האמת שאני עדיין לא יודעת מה אני...אני מנסה למצוא את הדרך שהכי מתאימה לי. אבל למען האמת אני מתחילה לחשוב שאין אחת כזאת.

אני מתחילה לחשוב שאין דרך שמתאימה לי. כי אף פעם לא התאמתי לשום דרך. הלוואי וזה היה שונה.

לכל מקום שאליו הלכתי לא הרגשתי שלמה לגמרי עם עצמי. אפילו שהיו לי איזה 5 חונכות והן היו החברות הכי טובות במשך השנים, אפילו אז לא הרגשתי שייכת.

במיוחד לא כשנסעתי למחנות של שבוע.. כולם היו חולים ממש ואני הייתי האדם הבריא שיש לו רק אסטמה ודיכאון. 

ואז הגיע הדיכאון. הוי כמה שנים היו לי עם הדיכאון הזה...זה התחיל מחוסר חברה בבצפר ועד בדידות בחדר ובכי שלא נפסק והתחננויות לאלוהים שיקח אותי. 

באיזשהו שלב כבר רציתי לגמור עם הכל.  לא רציתי להיות  בעולם הזה יותר. .. כל הזמן חשבתי שאני אסיים בצפר ואז אלוהים יעשה משהו, כמו תאונת דרכים או שיקח אותי באמצע הלילה ואני לא אהיה. לא חשבתי שאני אחיה עד גיל 21... חשבתי שאני אהיה כאן מקסימום 18 שנה ואז אני אמות. אני יודעת שבלעדי ש.ב. ונ.ד. וא'. לא הייתי פה. אני לא יודעת עד כמה אני שמחה על זה. לא בטוחה שיש על מה לשמוח. אני רוצה להישאר ילדה לנצח...לא רוצה לגדול. למרות שהילדות שלי היתה מלאה בדיכאון וצרות בבצפר אני רוצה להישאר ילדה. כי אין לי כוחות יותר להתמודד....פשוט אין לי כוחות.

אז אני חווה לילה ללא שינה. ולא מתוך חרדה או דיכאון. סתם כי אני לא מפסיקה לחשוב על ש.ב. אני לא מפסיקה לחשוב על השיחות שהיו לנו בשישבת האלו. כמה גיליתי עלייך וכמה דברים הבנתי בך...

חוצמזה אני לא מפסיקה לחשוב על המתנה שאני אתן לש.ב. אני רוצה שזה יהיה משהו יצירתי. שגם אני אשתתף ביצירה שלו ולא רק אקנה וזהו..חשבתי לקנות בד ולרקום עליו לוכדי חלומות יפים. פלוס שרשרת שתתאים לטבעת שנתתי לה ביום האהבה. טוב יש לי עוד כמה שבועות לחשוב על זה...

אולי אנסה להירדם עכשיו.. 

אני שומעת בלי הפסקה את המילים 'mad world' וזה ממש מפחיד אותי. כבר הרבה זמן לא שמעתי קול אחד של גבר אומר כמה מילים בזו אחר זו. זה מפחיד אותי. אני קצת בחרדה בגלל זה. אני יושבת על המיטה כשחושך עוטף אותי ואני מרגישה שני דברים. 1.הפחד מהחושך חוזר אליי שוב. הפחד שהיה לי כשהייתי ילדה קטנה חוזר ואני כמעט נאבדת בתוכו. ו2. אני מרגישה  שהחושך עוטף אותי. כמו חבר ישן. 

אני מודעת לזה שלא יכול להיות שאני מרגישה את שני הדברים האלה בו זמנית אבל זה ככה. והאמת שכל זה ממש מפחיד ומלחיץ אותי.  גם זה שעכשיו קיבלתי סל שיקום ואני מתחילה שירות לאומי גם מלחית אותי ..לא יודעת,  הכל פשוט יותר מדי ליום אחד. אני צריכה לעכל את מה שקרה היום ואת מה שיקרה בעתיד הלא רחוק..