אני עכשיו עומדת לצפות בסרט של דמי לובאטו, "חזקה למרות הכל" ואני ממש מקווה שהוא יעזור לי אחרי כל הסרטים של הפרעות אכילה והשירים על הדיכאון שהקשבתי להם היום. לא יכלתי לעצור את עצמי. זה פשוט שאב אותי לצפות ולתת לההפרעה שלי ולדיכאון יותר אוכל. אפילו חתכתי היום אחרי כמה חודשים שלא חתכתי. כלכך התגעגעתי לתחושה של הסכין על העור,לזה שזה נמשך שניות של כאב ואז כלום ואז לאט לאט פסים אדומים מתגלים על העור. כמו נולדו מחדש.
אני אמורה לאכול עכשיו ארוחת ערב אחרי שכל היום אכלתי 2 קערות של קורונפלקס עם חלב (אכלתי כמו פרה.אני שונאת את עצמי שאכלתי 2 קרעות), פתיתי סויה וירקות בתנור (בקושי אכלתי אותם,הרגשתי שאני עומדת להקיא) ופרוסת עוגת דבש. חוצמזה שתיתי הרבה מיץ תפוזים וענבים. ועכשיו אני אמורה לאכול שוב. לא רוצה לאכול!! זה עושה לי מגעיל רק לחשוב על זה. אני רוצה לדלג על ארוחות. בגלל זה אני שמחה שכיפור מגיע. אני אצום בלי שיהיה מי שישפוט אותי ושישים לב מה אני אוכלת ומה לא אוכלת. אני פאקינג צריכה להשתיק את התשוקה שלי למתוקים. אסור לי לאכול את זה יותר. אפילו לא חטיף. והשבוע אכלתי די הרבה מתוקים. הצריך לסגור לי את הפה. אסור לי לאכול. ואסור לי לדבר. רק להיות בחדר,גם ככה זה מה שעשיתי בשלושה וחצי הימים האחרונים..
החרדה שלי גוברת וכך גם הדיכאון. בטח מחר הנסיעה לעבודה תהיה כלכך "כיפית"..כן ממש...אני אהיה לבד אז הבדידות תגבר עוד יותר. הבדידות והרצון לא להיות. פאקינג נמאס לי מזה. אני פאקינג בודדה כל הזמן ואני ממש עצובה מזה.
העצב גובר,הבדידות גוברת,הדיכאון גובר.. :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Annabel8979