מגדר, נטייה, אהבה, מחשבות ותהיות החיים.

שיפול לי טיל על הראש כבר... נמאס לי להחביא את היותי ג'נדרקוויר פאנסקסואלית, אנחנו יושבים אני "אבא" שלי ואמא שלי לארוחת שישי ,אחי במילואים, אח אחד לא בא הסופ"ש ונשאר בדירה שלו  וגיסתי והתינוקת אצל ההורים שלה. חדשות ברקע, אבא שלי מציין שהתצפניות גיבורות על שהיו ערניות למחבלים, הסכמתי, ומפה זה התגלגל לשוחח על השירות שלי וכמה עשיתי "בושות" על כך שסוג של יצאתי מהארון מול מי שהיה לי נוח בצבא והלך לשאול את אבא שלי "מה הבת שלך ככה וככה..." אדיוט מי שזה לא יהיה לומר לאבא הצר שלי דברים אלו.

ואז אני מתחילה לומר לו שעל התחת שלנו שומרים ונמצאים בעזה ובקרבי גם חייליםות מהקהילה הגאה והוא אומר שצריך לשים פושעים, גנבים רוצחים והומואים/לסביות ואנשים כמוני שיהרגו הם ולא יכאב עליהם, הוא משווה ואומר שאנשים מהקהילה ורוצים זה אותו הדבר\ הוא אומר חבל שנולדתי שאני בושה, שאני מזמן לא הבת שלו ואני מחוקה כבר מזמן,

 אני אומרת לו שזה לא תרבותי הוא והימניים הקיצוניים וכל צד קיצוני לא משנה איזה שמדבר בצורה שלוכית וקללות ומאחל דברים כאלה. אני אומרת לו שזה בושה לומר כך על אנשים שמגנים עליו ובכלל על אנשים גם שהם לא בצבא ושהם כאל ה פשוט ויכולים להיות בני אדם מקסימיםות... לא אבל הפרימטיביות, השובניזם, ההתעללות הנפש/ית לא מפסיקה... ממשיך לומר לי שאני בושה וחבל שנולדתי ומלא דברים "כלבבים"

 נמאס לי מהדכאונות, שונאת את העבודה החדשה, שונאת לגור פה, נמאס לי מכל הבעיות בחיים, נמאס לי להיות חייבת, נמאס מהמצב הזה בנוסף לצרות הפרטיות. נמאס מהשנאה גם בתוך העם ומחוץ לה... אני לא נכנסת עם אבא שלי לממד! הוא נתן לי לבכות באמצע השולחן, לקום לעלות לחדר לבכות, לכאוב... אני מרגישה לא שייכת ולא אהובה בשום מקום, אני מבריחה את כולם ממני ואני כ"כ יודעת שאני אדם טוב גם אם אני טועה... אני רק רוצה להיות אהובה ע"יי חברים ומשפחה כמו שאני בי להתחבא להתבייש בעצמי ולפחד. זה הדבר שאני הכי רוצה. אני כבר לא יודעת מה לעשות אני משתגעת, משתגעת.

נכתב היום בפייס שלי שגם שם שיתפתי זאת.