אני לא מבינה

את הכאב שחווית

אני לא מבינה

את הציפורניים החסרות,

והמחשבות האכולות,

הימים הארוכים שעברת בלי להיות

אני לא לעולם לא הייתי

חלק ממי שיכולת להיות

אני לא הייתי זאת,

שעוצרת את היד

או מביאה לך כוס מים,

הייתי שם

רק כדי לצפות

לצפות בך,

אחות,

בי

צווחת לשמיים

אנחנו לא לבד,

יש לי דוסוננסים שצופים

אנחנו לא לבד,

יש לי טראומות שמציצות,

מאוננות וגומרות.

אנחנו לא לבד,

יש לי דוד שצופה,

הוא עמוק בנפש,

אבל הוא מספיק שם

כדי שזה יפריע לי לצעוק

היום אני זוכר

מחר אני אשכח הכל

היום אני זכר

מחר אני אנקום בכולם

אנקוב בהם

אנקב

בעצמי

את כל החורים שאני זקוק להם

היום שוכח

מחר אני זכר,

ולעולם לא אהיה

משהו בין עצמי ללא קיים

חסר רק טלפון אחד,

כדי לגרום לי להגמר

מילה אחת שתצא ממך

ואני נעלמת

חוזרת או חוזרת,

או אולי אחזור ככלב

אקשקש בזנב ואשב כשתגיד לי

או אולי כתינוק

תחליף לי

ותאכיל אותי

עד שאעלם

וישאר משהו -

ישאר משחק.

כי היום אני זכר,

אבל מחר אני...

מי אני?

בבאר שאני שותה ממנה

יש מפלצת

בבאר שאני יושבת על שפתה,

יש חיה רעה

שרק מחכה

לפעור את פיה המשונן,

לירוק ברטולין בכל מקום

תן לי תן

שיילל לתוך הפה שלי

שיבכה לתוך הדמעות שלי

תן לי

לפעור את נשמתי לשטן

תן לי

לפתוח את ליבי

בפני בוחן

הכליות

שיטעם - וירק

בבאר שאני

יש חיה רעה

שרק מחכה לפרוץ

ולצרוח

רצח

אונס

השפלה

לא סיימת תואר?

אחרי 6 שנים?

כמה לא צפוי

אולי היית צריך להיות

צייד ציפורים

מפריך

יונים

מפריך

השערות

מפריך

בניינים

מפריך

ציפיות

מפריך

סדינים

מטייל

מתחת לעננים

זה אמצע הלילה

ואני סובל מכאבי תופת

ממה שנראה כמו אבנים בכליות

אני לא מצליח לישון

ומיבב מכאבים,

אבל איכשהו -

כל פעם שיוצא דם

הדבר היחיד שעולה

לי בראש

הוא

יאייי קיבלתי מחזור!

בכל יום שאני נושמת

הריאות שלי נפתחות

ואני מכניסה לתוכן

הרים שלמים

אולי

ערימות

אם לא מיליונים

של פשפשים

כל הדם שזורם לי

בורידים

כולו

פשפשים

בכל הרגשה

בכל מחשבה

הפשפשים עוקצים לי את הנשמה

מוצצים לי את

האור מהעיניים

את הנשימה מהלחיים

את מה שנשאר לי מהנפש

הם עוקצים עד

עד

עד

עד מה?

עד שלא נשאר יותר כוס לכתוב איתה