כחייל סדיר בצה"ל, יש לי שם חדר משלי וזמן פנוי בשפע.
הסביבה שלי מורכבת מטבחים, עובדים כלליים, מש"קיות ת"ש
ומש"קיות הדרכה.
יצא לי לשוחח עם כמה מהם שיחות אישיות
ועם כמה מהם שיחות כלליות יותר.
אני חייב להודות, אני כמעט ולא רואה את הצד השלילי באנשים האלו.
לפעמים אני שומע ויכוחים, משחקי כוח או תלונות, אבל באופן
בסיסי אני רואה אנשים טובים ורגישים.
מבחינתי זה די ברור שכל פעילות של רכילות, עלבון,
פחד, אדישות או חוסר התחשבות הן תוצאות של
שכחת העצמי הבסיסי הפשוט שלנו אשר משתף פעולה
עם אחרים בקלות ובשמחה. העמדת
פנים היא דבר שקל
להבחין בו. מעבר לכך, אנשים
הם רכים, רוצים ליצור קשר, לעזור
ולהתפתח בעצמם.
גם אם האדם מביע דעות גזעניות או שנאה עיוורת,
מתחת לכך יש לו צד שאוהב לשתף פעולה ולהתחבר
עם אנשים ללא תנאים מקדימים, אפשר להרגיש את
זה כשמדברים איתו.
נניח אפילו שיש אדם אשר רוצה להקשות את ליבו
בכוונה ולא לתת לשום דבר לחדור פנימה ולגעת בו.
הדבר אולי אפשרי, אבל הפוטנציאל להיות שמח ולהעריך
את חווית החיים תמיד ישארו,
הוא שם צעד אחד מעבר
למשחק שאני והוא משחקים.
אני לעולם לא פוגש אנשים רעים. גם עם אלו שיש לי
מחלוקת איתם, גם עם אלו שכעסתי עליהם (עליהם!
באופן אישי על האופי וההתנהגות שלהם!),
גם עם אלו שלא אמרו לי את האמת, יש אלמנט בסיסי
של כבוד שנשאר אחריי כל הדברים
האלו. יש בהם
משהו שלא ניתן לקחת מהם.
האם גם הם לא היו נתונים לסבל ולפחדים שאני הייתי
נתון בהם בשלב כזה או אחר בחיי?
האם רוע לב הוא המאפיין הבסיסי באישיותם?
אולי בהוליווד זה נכון, אבל אותי באופן אישי זה לא משכנע.
יש בהם כנות, חמלה, יופי פנימי. זה שם, זה לא יילך לשום מקום.
זה מאוד ברור וטבעי, גם כאשר הם רוצים שתחשוב אחרת.
בסופו של דבר אני מציג נקודת מבט אישית, היא
איננה מחייבת אף אחד. אני כן יכול לומר שצורת ההתסכלות הזו
מייצרת לי שלוות נפש ויכולת טובה יותר לשתף פעולה עם אנשים
אחרים. זוהי המשמעות הפרקטית העיקרית שלה, ולפי דעתי זה מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: