המתבונן

הרבה אנשים רוצים להגיד הרבה מאוד דברים.

רעיונות וסיפורים מסתובבים בשפע שם בחוץ.

מחכים שמישהו יסכים לשמוע אותם.

ולפעמים גם אתם רוצים להיות אלו שמדברים,

אבל האמת היא פשוטה:

העולם הזה זקוק כרגע לאנשים שיודעים להקשיב.

בני אדם אומרים המון מילים,

אבל מרגישים שלא באמת מנסים להבין אותם,

וזה לא מפתיע.

כי כשכל אחד מנסה להיות הצד הדובר בשיחה,

קשה לה להתרומם לדרגה של אמנות.

למעשה זה בלתי אפשרי.

שיחה ללא הקשבה היא מונולוג בשניים.

תסתכלו סביבכם.

זוהי צורת התקשורת העיקרית שיש לנו היום.

אנחנו כל-כך רגילים לזה שזה כבר לא מוזר בשבילנו.

וזו כנראה היכולת המעשית הראשונה והאחרונה

 שאנחנו צריכים לפתח
בתקשורת שלנו.

הקשבה.

היא עשויה להיות יותר מוחשית יותר מהמילים עצמן.

ארץ ללא מראות

במקום מרוחק אלפי קילומטרים מכאן ישנה ארץ

פייפיה להפליא, שופעת אגמים ויערות,

שמה הוא פידבקה. תושבי פידבקה הם אנשים מיוחדים

מאוד מאוד, ויש לכך סיבה טובה. הם אומנם נראים

רגילים לחלוטין, ובקלות תמצאו ביניהם יפים,

קנאים, חכמים ומוצלחים, אך בנוסף לכך יש להם תכונה

אחת שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר על פני

הגלובוס. זה קצת משונה אבל, ובכן, הם לא

יכולים לראות את ההשתקפות שלהם בשום מקום.

הם לא רואים את עצמם לא במראה, לא במים ואפילו

לא בטלפון הסלולרי. חשבונות הפייסבוק והאינסטגרם

הפידבקיים כוללים אך ורק תמונות נוף ומסרים מופשטים.

אם את תושבת פידבקה וקמת להסתרק בבוקר,

עלייך לקוות שהשיער החליק על המברשת בצורה נכונה.

אם אתה תושב והוצאת את סכין הגילוח, עלייך לקוות

שלא פספסת חלק, איפה שמתחיל הצוואר מצד ימין. אם יש לך

קורי שינה בצד של העין או קווצות שיער קופצות,

זה לא יום המזל שלך. לאחרונה היה שם בעיתון סיפור

על אזרח מן השורה שחי במשך חצי שנה מבלי לדעת

שתקועה לו חתיכת גזר בין השיניים. 

תושבי המקום, על אף שרובם נחמדים באופן בסיסי,

חוסר ראייתם את עצמם יוצר תרבות מעט משונה.

אולי היית מצפה מהם שיעמדו כל בוקר אחד מול

השני ויעזרו זה לזה להסתדר, להתלבש ולהתאפר, אך לא

כך הדבר. הבעיה היא שכל אחד מוטרד כל

כך לגבי האופן בו הוא נראה בכל יום מחדש,

עד שאין לו זמן ואנרגיה רגשית להגיד לאדם

השני איך הוא נראה. ובינינו, הם גם לא תמיד מבינים

עד כמה שזה חשוב.

פידבקה, אשר שילבה בין המודרנה לבין טבע פראי

וצורת ממשל מיושנת, הייתה אי מבודד מוקף באבנים

גדולות וביצורי מים שונים ומשונים. היה זה מאורע נדיר

כשיום אחד נכנס זר מוחלט לתוך גבולותיה. האיש

הצעיר היה הרפתקן מן השורה, בשיחה ראשונה איתו

לא היית מבחין בחוכמה או טיפשות מיוחדת,

640 בפסיכומטרי.

כך או אחרת, הוא חצה את חופי האי והחל נכנס

אל תוך יערות העד העבותים. בינו לבין עצמו חשב שיוכל

לבלות מעט זמן לבדו בחקירת המקום החדש,

אך בתוך דקות מועטות נתקל בנערה יפה המטיילת

לאיטה ביער.

"שלום", אמר העלם שחיבב נשים כמו

גברים רבים לפניו. "שלום", אמרה הנערה, ומהר הוסיפה,

"תגיד, יש לי משהו בין השיניים?", תוך שהיא חושפת חיוך

צחור וביישני המקושט בחתיכה צעירה של חסה כפרית

שנקטפה היום. גיבורינו, שמשום מה נתקף במבוכה קלה,

נזכר פתאום בתיק הקל-גב השחור שהוא נושא עימו.

הוא פרק אותו בחיפזון הוציא משם מראה פשוטה והגיש

אותה לעלמה הצעירה. "תבדקי בעצמך".

צווחת הפתעה נמלטה מפיה. עיניה הקרינו פליאה אשר שמורה,

כך נהוג לחשוב, רק לילדים הקטנים שרואים הליקופטר מהבהב

בפעם הראשונה. שפתיה השתרבבו מעט כלפי מטה ובמשך כמה

שניות השתרר שקט משונה. "זאת, זאת אני? ככה אני נראית??

זה לא יתכן! אתה גאון! איך עשית את זה?", במשך שנות חייה

הוגשו לה מידי פעם פיסות מידע יקרות בדבר שערה השחור הגולש,

עיניה הירוקות כאיזמרגד בטבע ושפתיה האדומות, המלאות,

אך שיקוף אחד טוב שווה אלף שיחות שהולכות לשום מקום .

המבוכה הקלה שחש העלם הפכה לבלבול עמוק. "אתה חייב לבוא

איתי לכפר, ראש הכפר חייב לראות את זה. וואו אני לא מאמינה!"

וכפי שהיא לא האמינה כך גם שאר תושבי הכפר לא האמינו, אך

המראה לא משקרת. צעקות המערבות פליאה והתרגשות מילאו את

האוויר. עד מהרה התפשטה השמועה בין כל תושבי הארץ, וכולם

השתוקקו לזכות בהזדמנות לדעת איך הם נראים באמת. הזר

שהגיע אליהם במקרה הוכרז כאחד מ"חכמי פידבקה". הוא

עבר להתגורר בחצר המלך ומונה למשקף הראשי בממלכה.

בכל יום הגיעו לארמון אלפי אנשים על מנת לגלות את

עצמם במראה הקטנה, במחיר של מטבע זהב להצצה,

האמת עשויה להיות עסק די משתלם.

משוררים כתבו שירים על נפלאות המראה, מדענים ביקשו

לחקור אותה וללמוד את אופן פעולתה, כלות ממשפחות

מיוחסות היו רוכשות כרטיס  V.I.P ביום חתונתן בכדי

לזכות בארבע דקות תמימות של התגנדרות אישית.

הייתה תחושה של התקדמות באוויר.

המלך, שהיה ידוע בהקפדה שלו על אנשי חצר איכותיים,

נהג לערוך להם מבחנים מפעם לפעם על מנת לבדוק את

כשירותם בעת מילוי תפקידם. אדם אשר היה כושל במבחן,

היה מגורש מחצר המלכות, לעיתים גם בבושת פנים. הזמן

חלף והגיעה העת לבחון גם את המשקף הראשי. הוא שלח

שליחים בכל רחבי הארץ, ומאחד הכפרים בשולי האי הם

הביאו לו אישה. אין זה נהוג בפידבקה להגיד את המילה

"מכוערת", אפילו לא מאחורי הגב. הדבר נחשב לבהמי

וגס, חוסר כבוד של ממש. נציין רק שלאלמנה זו היו שיניים

צהובות, לכלוך מתחת לציפורניים, גיבנת קטנה ויבלת

על הסנטר. היא נשלחה בסתר מטעם המלך לעמוד בתור

לשיקוף פניה יחד עם כל שאר האנשים. כשהגיעה שעתה

להציץ במראה התמלאו עיניה אימה והיא דחפה אותה

בגסות חזרה לידי המשקף הראשי.

"אולי אתה בעל חפץ מיוחד", אמרה לו, "אבל ללא

המראה הזו אין לך מה להציע. אתה סתם אדם פשוט

כמו כל אדם אחר". האמת עשויה להיות די חותכת

כשהיא מוצגת בידי אנשים כועסים. כך או אחרת

הסיטואציה דרשה תגובה הולמת.

"את צודקת" השיב לה המשקף, שהספיק כבר ללמוד

דבר או שניים מהעבודה הרבה בחצר המלך.

"אינני מיוחד לעומת האחרים. אין לי יופי זועק ואינני

יודע לשיר או לבשל בצורה יוצאת דופן. אינני כדורגלן

מחונן, מעולם לא סיפקתי ייעוץ עסקי ובינינו, אני אפילו

לא מבין עד הסוף את תורת היחסות הפרטית של איינטשיין.

אבל דבר אחד אומר לך, שבכל פעם שאחד מאנשי הארץ

המופלאה רואה את השיקוף של עצמו, המודעות העצמית שלו עולה.

ובכל פעם שהמודעות העצמית שלו עולה, האינטילגנציה שלו

משתפרת והוא מטפל טוב יותר בענייני חייו הפרטיים והציבוריים.

השיקוף, אישה יקרה, בסה"כ מאפשר לאנשים לקבל מידע

לגבי עצמם ולגבי הרושם שהם משאירים בעולם, זהו מידע

שהם לא מסוגלים לאסוף בשלמותו ללא המראה או אדם

אחר שמגיש להם אותו.

אני גאה לעזור לאנשים האלו, והעובדה שאינני אדם מיוחד

כלל ועיקר רק מחזקת אותי. היא ההוכחה לכך שאת

הדברים החשובים באמת, אנחנו יכולים לתת אחד לשני

מבלי שנצטרך להפוך לאנשים יוצאי דופן".

המשקף, בהוראת המלך, נשאר ומילא בנאמנות את תפקידו עד ליום מותו.