תנו לי לספר לכם משהו קטן על עצמי:
מאז שהייתי קטנה, נורא מצטערת בפני הירושלמים שכאן, מעולם לא ממש סבלתי את עיר הבירה שלנו.
מאז שהייתי קטנה כשהיו אומרים לי שנוסעים לירושלים רק חיפשתי דרכים להתחמק.
המקום היהודי היחיד שאהבתי לבקר בו בתחומי ירושלים היה הכותל, כל השאר היו כנסיות למיניהן שהמבנה שלהן פשוט הדהים אותי.
מעבר לזה?
נאדה! גורנישט! כלום. פשוט, כלום.
אבל עם זאת, כל ביקור בכותל המערבי שלנו, של בית המקדש שהיה ונחרב, מחבר אותי קצת יותר אל המסורת היהודית ואל התחושות והחוויות מימי קדם, מהימים שבאמת היה בית מקדש ואנשים באמת היו עולים לשם ובאמת מתפללים ובאמת מקריבים קורבנות ומעלים עולות.
כן, יש לי זיקה מיוחדת להיסטוריה חח
בכל מקרה, אמא שלי סיפרה לי היום - כאשר היא חזרה מוקדם הביתה באופן די מפתיע (סביבות 3 ככה... מאווד חשוד) שהיא נוסעת לירושלים, לערב סליחות עם כל החברות שלה מהעבודה.
"אני מקנאה בך בטירוף, תבקשי בשבילי משהו"
"את רוצה לבוא? יאללה, תתארגני - יש לך 10 דקות"
עם מבט מופתע על הפנים ואושר מטורף; התקלחתי, התלבשתי, בחרתי בגדים, מעיל, מגפונים, עגילים ותיק ותוך עשר דקות באמת כבר היינו בדרך החוצה. ההגעה לירושלים התחילה בעמק רפאים, שלמען האמת, שמעתי הרבה על הרחוב עצמו, אבל מעולם לא ביקרתי בו לפני זה.
ישבנו במסעדה מקסימה שהייתה בנויה בסגנון ירושלמי לחלוטין והשרתה רוגע מטורף.
יצאנו החוצה מהמסעדה, שעה אחרי שהיינו אמורות לצאת ולהגיע לחיזיון אור קולי במגדל דוד ופשוט הסתכלתי סביבי, לא נרגעת מהריחות ומהאנשים שיש שם, בחלק הקטן הזה, ברחוב בילוי ומזון בדרום ירושלים, חלק קטן מירושלים שעדיין לא ראיתי.
שעה של סיבוב ממילא ששבתה אותי לחלוטין וצילום של בערך שתי שמלות שאין מצב שאני לא קונה בעיר שלי, הלכנו לחיזיון האור קולי.
אני וזאת שישבה מימיני לא הצלחנו למצמץ כדי לא לפספס אף פרט - כשהופיעה ספרייה בגודל היסטרי על אבני מגדל דוד אני חושבת שכל מי שהיה נוכח במקום שמע אותי צועקת "אמא! אני רוצה כזה בבית!!"
(התמונה נלקחה מתוך האתר של מגדל דוד- המוזיאון לתולדות ירושלים)
מיד אחרי החיזיון האור קולי, כמובן, כולם רוצים להגיע לכותל.
המדריך ההזוי שאמא שלי מצאה הוביל אותנו בערך בכל ירושלים, חוץ מאל הכותל.
הכל היה חסום בידי כוחות מג"ב (החתיכיים במיוחד, אבל זאת לא הנקודה) שלא נתנו לנו להיכנס.
הגענו אל תצפית הכותל, רחוק מספיק בשביל לראות רק ראשים וקיר ענק אחד.
רק אנשים, רק ראשים, רק יהודים.
רק סליחות, רק בקשות, רק תפילות.
ופתאום אלה לא היו כבר ראשים, זאת הייתה שמיכה גדולה, ענקית של אחדות מיוחדת שיש רק לעם שלנו.
לבנתיים אני עמדתי מרותקת, מתאהבת לאט לאט בעיר שמעולם לא סבלתי, שואבת לתוכי את כל הריחות והצלילים, את כל האנשים שהתחכחו בי והשפות ששמעתי. אנשים מכל הארץ, מכל העולם; עברית, ערבית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, רוסית...
כל אחד מהם גורם לי לרצות להכיר את העולם הזה יותר, לשאוב יותר, ללמוד יותר...
כל אחד מהם גורם לי לרצות להכיר יותר את ירושלים, לראות בה את כל מה שלא ראיתי שש עשרה וחצי שנים.
כל אחד מהם גורם לי להתהפנט, להבטיח לעצמי שאני חוזרת לכאן, שלא ראיתי הכל.
כל אחד מהם גורם לי להעריך כל רגע על היותי יהודיה, על היותי אדם מסורתי בארץ ישראל.
כל אחד מהם גורם לי לבקש בסוף כל התפילה שלי - שלכל אחד ואחד מהאנשים שנמצאים שם למטה מתחתיי, צמודים לשריד שלנו, לכל אחד ואחד מהאנשים שיושבים בבית ולוחשים תפילה, לכל אחד ואחד מעם ישראל - תתגשם לפחות אחת מבקשות ליבו.
אז גמר חתימה טובה וצום קל לכל מי שגם צם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
