הדגשה: אני לא מזוכיסטית.
ההפך הוא הנכון.
אני אמנם לא סדיסטית, אבל שליטה מספקת אותי, מאוד.
לקרוא את 50 גוונים של אפור, אופל ושחרור לא עשה לי משהו מיוחד, אבל לכריסטיאן הייתה השפעה מיוחדת עליי.
הכוח שלו קסם לי, היכולת שלו לשלוט.
למדתי בזכותו לזהות חולשות של אנשים ולהבין מתי הם מסתכלים ומתי הם בוחנים, מתי הם מפחדים ומתי הם ממש רוצים שמישהו יתן להם איזה כאפה מצלצלת.
זה נשמע קצת הזוי, אבל הצלחתי למצוא את עצמי בתוך כל תסבוכת כריסטיאן גריי, הדמות שהתבססה על הערפד המנצנץ בתור התחלה והפכה לסמל מין בקרב נשים רבות ברחבי העולם.
אבל היום?
וואו, היום גיליתי משהו ממש מוזר על עצמי.
יש אדם אחד, שמצליח לגרום לי להתחבר אל אנסטסיה בכל הסיפור.
בחיים לא ביקשתי להימשך אליו, לא ביקשתי שזה יארך כל כך הרבה זמן, העינוי הזה, של הריב והשלמה, של ידידים הכי טובים ופתאום להתנתק לחלוטין.
אבל זה קרה.
וביחד עם זה, העיניים שלי התחילו לקלוט כמעט כל דבר שהוא עשה.
עיניי ההייזל שלו, שמסתכלות עליי לעיתים נורא נדירות, השפתיים הבשרניות שבאמת ובתמים בא לי לתת להן ביס עד שיצא מהן זרזיף דם קל, הדרך שבה הוא מזיז את השעון על היד, התמימות היפהפייה שלו, היופי הקצת משתק שלו... השיער הזה, שבא לי ללטף עד האינסוף.
המיומנות שבה הוא קלע לאחת הבנות צמה היום, שיתקה אותי לכמה רגעים.
לא שמעתי את המורה שהרצתה לנו על התמונות שרצו על המסך, לא ראיתי את החברות שלי שישבו לצידי, ראיתי רק אותו... את האצבעות האלה שזזו כל כך מהר ובכזאת קלילות.
רציתי להיות במקומה.
רציתי שהוא יקלע לי את הצמה הזאת.
רציתי שהוא יהיה זה שישלוט על השיער שלי לרגע.
הוא גם ככה שולט עליי, מבלי לדעת בכלל.
הוא גם ככה מי שמחליט מתי אני אשתתק ואבהה בו. כי כל מה שהוא צריך זה פשוט לעבור.
אני לא מכירה את עצמי ככה.
אני לא אוהבת את עצמי ככה.
אני מעדיפה בהרבה את חולת השליטה הקצת פסיכית שאני.
אבל הוא מוציא ממני צדדים מיוחדים, שיכולים להיות מוקדשים רק לו.
הו וול... הפסד שלו.
יכולתי להיות אחלה אנסטסיה בשבילו, אבל אני טובה יותר בתור כריסטיאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
